פוסט 1 - לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב

איך מתחילים לכתוב? איך מתארים את התחושות, הפחדים, ההתרגשות?

ובכן, לא יודע.

אז פשוט אשפוך as is, ככה גולמי ומהבטן. אני מזכיר שהדובר אינו כתב בהארץ ועל כן התוצאה ה”עממית”.

אשתדל במהלך הכתיבה להיות אמיתי, אמיתי בעיקר אל מול עצמי. אנסה להמנע מלרצות את הקוראים באופן מאולץ (אם כי אשמח אם כן תיהיו מרוצים, רגע עכשיו אני מרצה אתכם? fuck it)

אני רוצה שתיהיה לי מזכרת מהיום יום, כזאת שאוכל ביום מן הימים (או בעוד חודשיים) להזכר בה ולא אהיה תלוי בחסדי הזיכרון הלא ממש חד שלי.

אני רוצה לזכור אנשים טובים שאני פוגש. אנשים שאשמור איתם על קשר לאורך שנים וכאלה שכמה דקות איתם על איזה צלע הר או נסיעה ברכבת הספיקו בשביל שיכנסו לי ללב.

אני רוצה לזכור רגעים שבהם היה לי קשה, שלא היה לי נוח בהם ושכל מה שרציתי זה לעצום עיניים ולפתוח אותן כשאני שוכב על הספה בבית, עם האנשים שאני אוהב, ביד אחת כוס תה ובשניה עוגה. אני רוצה לזכור את אותם רגעים גם מהסיבה שהם גורמים לי להעריך את מה שיש לי. 

לדוגמא, כשאני סער וגל (הצאצאים הנוספים לבית משפחת רייפן) טיילנו בגאורגיה, נקלענו ללילה שטוף רוחות שלא היה מבייש את הוריקן קתרינה. אחרי כמה רגעים שהאוהל עשה רושם של אוהל גיבור, הוא התחיל להשמיע קולות של מישהו שאוכל שטוחים עם פה פתוח. חלפה דקה והיריעה של האוהל הייתה מונחת לנו על הראש. תחושת חוסר האונים לא הייתה נעימה במיוחד אבל עם זאת אני עדיין שמח שעברתי את אותה חוויה ושאני זוכר אותה עד היום (ולא נראה לי שאשכח אותה). מידי פעם, כשאני נכנס למיטה ושוקע מתחת פוך אני נזכר באותו לילה ושמח על המיטה והפוך והקירות שלא נכנעים לרוח. 

בכל פעם שיצאתי למסע כזה, הרגשתי שחזרתי קצת שונה. משהו באינטנסיביות וביציאה מאזור הנוחות מחייבים אותך להתמודד עם דברים שלא יוצא להתקל בהם בשגרה (כשנגמר הסיבוס ב15 לחודש בהחלט מוציא אותך מאזור הנוחות אבל לא לזה אני מתכוון). אני מרגיש שבתקופות כאלה אני לומד על עצמי יותר מבכל זמן אחר.

להיות לבד. אולי מהסוגיות שמעסיקות אותי הכי הרבה. אני מוצא בלהיות לבד המון מעלות, אני אוהב את זה ומרגיש שאני סומך על עצמי יותר ויותר ככל שאני מבלה עוד זמן לבדי.

הרבה פעמים הצורך הזה שלי בלהיות לבד מגיע דווקא מחוסר נוחות חברתית כזאת שמעיקה עלי ונותנת לי טריגר לבריחה והתבודדות. במסע הזה אני רוצה לעבוד על זה, להתמודד ברגעים שקצת לא נוח לי חברתית, להשאר, לנשום אוויר, לא לקחת הנחות שמבוססות על דימיון בלבד. אני מאחל לעצמי שאני אזכור את הרצון להתעמת עם הקושי הזה גם כשהוא יגיע והוא יגיע.

אולי כשהוא יגיע אני אחזור לפוסט הזה והוא יזכיר לי, מי יודע? ימים יגידו.