פוסט 9 - שגרת ניו זילנד

עברו שבועיים מהפעם האחרונה שכתבתי, קצת חבל לי שלא הספקתי לכתוב לפני כשכל החוויות היו יותר טריות בראש שלי. השבועיים האלה באמת היו מלאים בדברים טובים כשאני מסתכל לאחור.

אז אם נחזור לרגע בו הפסקתי, יצאתי מטה אנאו לכמה ימים על הכביש 94 לכיוון המילפורד סאונד. לא תכננתי לעומק את התוכניות לימים האלה, לעיתים זה היה מתאים מאוד ולעיתים היה כדאי שהייתי מקדיש קצת יותר מחשבה לתכנון.

ביומיים הראשונים על הכביש בעיקר עצרתי בכל מיני נקודות תצפית יפות ומסלולונים קצרים. צידי הכביש באמת מהפנטים וזה בא לידי ביטוי בכך שכל הנסיעה הייתה על 60-70 קמ”ש כשהמבט זז מצד לצד בתגובה לנוף המדהים שמסביב.

בלילה הראשון ישנתי בחניון שחוץ ממני ובערך בול מיליון זבובי חול לא היה שם נפש חיה. הסיטואציה אפשרה לי להרים מסיבה מחתרתית שאליה הוזמן רק אדם אחד – אני. נשנושים ,בירות ואוזניות סיפקו את הסחורה ואפשרו לי לפזז לאור הכוכבים ובאמת לעשות אחלה זמן איכות עם עצמי (אם יזדמן לי לישון שוב לבד אעשה שידור חוזר של הליין).

ביום השני יצאתי לטיול אופניים ספונטני על הLower Hollyford Road .ביום השלישי טיול לאגם מריאן שהיה פשוט וואו, מים צלולים תחת הרים מושלגים ומשם להפלגה במילפורד סאונד שהייתה עוצמתית, לראות את ההרים הגבוהים הבוקעים מהים היה מחזה מרשים מאוד. בנוסף, זה היה המפגש הראשון שלי עם האוקיינוס (יותר נכון הים הטסמני) אז זה היה מרגש.

אחרי ההפלגה נסעתי את כל הדרך חזרה לטה אנאו על אותו כביש 94 אבל הפעם בתפאורת שקיעה שנתנה לכל הנופים שכבר ראיתי גוון זהב שהפך כל מחזה למרהיב יותר. בטה אנאו אני ומעיין (חבר שהכרתי כמה ימים לפני בטה אנאו) טבלנו בHot Tub שהשקיף לאגם בהולידיי פארק שהוא ישן בו, כמה שזה בא לי בטוב אחרי כמה ימים ללא מקלחת. תמיד אחרי כמה ימים בשטח אני צריך קצת לאכול, להתקלח, לנוח ואז אני חוזר להיות בן אדם.

מטה אנאו חזרתי על עקבותי לקינגסטון שם פגשתי את יעל שהכרתי בוואנקה, החניון בקינגסטון קיבל אצלי פינה חמה בלב אחרי כל הרוגע שהוא נתן לי כששהיתי בתחומו. ביום שאחרי טיילנו לאגם אלטה שהיה קליל ונחמד ומשם נסענו לקווינסטאון לקפה על האגם עם רועי חברי הטוב משכבר הימים. באותו ערב אחרי שהסתננו להוסטל כדי לתת איזה מקלחת טובה נסעתי לגלנורקי שם העברתי את הלילה על שפת נהר הRees. אחד מהמקומות הטובים לצפייה בכוכבים שיצא לי להיות בהם עד כה ושם גם היה ערב מאוד כיפיי עם ולנטינו, סופי ואיאן.

בבוקר אחרי כמה טרמפים יצאתי לדרכי על מסלול הרוטברן שהיה מקסים. הרגשתי שכושר ההליכה שלי השתפר מאז שהגעתי לכאן ואפשר להעלות קצת קצב. שוב נופים עוצרי נשימה, שוב מפלים, שוב הרים מושלגים מה יש לומר, באמת יפה. אחרי 20 ומשהו קילומטר סיימתי את היום באגם מקנזי שכל הדרך פינטזתי על הטבילה בו וההתנתקות מהזיעה הרבה שכיסתה אותי.

באותו לילה חנכתי לראשונה את האוהל החדש שלי שעשה רושם ראשוני לא רע לאחר שהשאיר אותי יבש אחרי לילה גשום. בהמשך ישיר של הלילה, הגשם המשיך גם לאורך כל היום שלמחרת והוא השרה אווירה שונה על הטיול (למרות שלא ראו כ”כ את הנוף לעמק אהבתי במידה מסויימת שזה היה קצת שונה שהטיולים עד כה)

בסוף המסלול ניסיתי לתפוס טרמפים חזרה לכיוון קווינסטאון ולאכזבתי הרבה נותרתי עם האצבע בחוץ כשעשרות התיירים חולפים על פניי, כשהם במקרה הטוב מנופפים לי לשלום. נאלצתי לקחת את האוטובוס היקר לקווינסטאון, אין דבר, הכל משתבש לטובה (לפחות בדרך זכיתי לשתות שוקו חם בעצירה בטה אנאו). מקווינסטאון מסע הטרמפים נמשך אל האוטו כשהפעם הייתי יותר ערמומי. שמתי את המוצ’ילה עליי, התחלתי ללכת וכשמכונית עברה הסתובבתי בחצי סיבוב עם מבט תמים, לא היה להם סיכוי והם היו חייבים לעצור (תפסתי טרמפ עם קאר, מגישת תוכניות רדיו ארצית על תופעות טבע מקומיות).

באותו ערב, חזרתי חזרה לאותו הספוט על נהר ה-Rees, כי סוס מנצח לא מחליפים. אכן היה שוב ערב נפלא, כשהפעם במקום ולנטינו וחבריו היו יובל ואופק החמודים. בבוקר יצאתי לסיבוב אופניים לגן עדן, מסתבר שזה שם בסביבה ופשוט לא הודיעו לנו.

בצהריים נפגשתי עם שחר ומאיה בקווינסטאון והשלמנו פערים של שבועיים בטיול כמו חברים שלא ראו אחד את השני כמה שנים. בערב הרגשתי צורך לרוקן את הגעגוע שלי למסיבה ויצאתי יחד עם יהונתן שפגשתי באגם מריאן ועוד שתי ישראליות למועדון (אווירת חופש גדול באילת כשבמקום ערסים יש אירופיים שיכורים קצת יותר מידיי). אחרי המסיבה, שהייתה סבירה מינוס, נתתי צ’אנס לפלאפל ממול כי בכל זאת אולי יוסף מתרשיחא שלח לו את המתכון (בסוף לא, הקשר בין מה שקיבלתי לפלאפל מקרי בהחלט ולדעתי צריך לקנוס אותו על השימוש במונח).

עוד וי שהייתי צריך לסמן היה לישון במקום שאסור עם הרכב. חושי הקרימינל שלי עבדו שעות נוספות ובסוף יצרו מסתור בתא האחסון של הרכב כך שנראה שאין איש ברכב כשבעצם אני מנקר במרתף שיצרתי לי, קצת מפחיד אבל מדליק ברמות.

את היום שאחרי לקחתי באיזי עקב העייפות הרבה שהייתה. מה שגיליתי שכן שעוזר נגד עייפות הוא לצנוח מאיזה הר. אדי, שהשם ישמור אותו, היה הבחור שבידו הפקדתי את חיי שם על הפסגה. הוא קשר אותנו ורצנו מהמדרון אל תוך האוויר, פשוט חוויה מטורפת. היא נהפכה עוד יותר מטורפת כשהוא הדגים לי כמה מחוקי הפיסיקה הבסיסיים שעדיין תקפים כשאתה תלוי בין שמים לארץ.

את היום האחרון בקווינסטאון הקדשתי לטיול לפסגת Ben Lemond, כרגיל מתכונת ניו זילנד של לעלות אלף ומשהו מטרים כדי אחרי זה לשוב על אותה דרך. שלא תבינו לא נכון, אני לא מתלונן או משהו, אבל ככה זה פה. הנוף היה יפה מאוד כרגיל וזה גרם לי להבין שאם באיזשהו מקום קצת התרגלתי לראות נוף כזה ולא להשתגע אז סימן שאולי יהיה נחמד להחליף נוף. זה חידד לי את הרצון לשנות אזור בניו זילנד ולגוון את התפאורה.

יעל פגשה אותי בעיר ויחד יצאנו ל-Road Trip משגע לקצה הדרומי ומשם הלאה לחוף המזרחי.

הנה אני פה בעיירה קטנטונת, אחרי שראינו תולעים זוהרות במערה וטבלתי לראשונה באוקיינוס הדרומי, כותב את החוויות של השבועיים האחרונים.

עד כה, כיף מאוד ומקווה שכך ימשיך. כשאני מסתכל לאחור על השבועיים האלה, אני רואה שאני בתוך השגרה של הטיול בניו זילנד. לא זר לי להסתכל על נופים כאלה מיוחדים, לקום בוואן למראה של אגם או לדבר אנגלית עם kiwi-ים שחצי ממה שהם אומרים נשמע כמו ג’יבריש. טוב לי בשגרה הזאת שכן אני מרגיש שאני מצליח להבין מה יעשה לי נעים ומה לא, טוב לי שאני פוגש כל כך הרבה אנשים יקרים ושאני עובר הרבה עם עצמי.

גם בשבועיים האלה הרגשתי שלפעמים אני מנסה לחשוב מה אעשה בהמשך, איך יראה הטיול אחרי ניו זילנד. כשחשבתי על זה הבנתי שאולי המחשבה הזאת מגיעה לפעמים ממקום של חוסר נוחות בסביבה הנוכחית ורצון לפנטז על מקום ורוד יותר. כמה שיכולתי ניסיתי לא לחשוב על העתיד ולהיות ברגע, למשל אם זה בטיולים, פשוט להתבונן על מה שמסביבי.

בהסתכלות לימים הבאים, אנסה להקצות קצת יותר זמן לכתיבה עכשיו כשאני מבין שעל שבועיים יש הרבה מה לכתוב.

אם לסכם, היו שבועיים באמת נהדרים ואאחל לעצמי שימשיך ככה, איזה כיף שכיף (-:

ואולי אתחיל איזה משהו חדש ואסיים כל פוסט בציטוט של שיר או קטע שליווה אותי באותה תקופה, ננסה.

“טֹוב לָאָדָם הֱיֹות פַעַם בָדָד.
לא סֵפֶר, לא רעַ, לא צִּבּור וְלא פְָרט,
רק הּוא עִם לִּבּו, עִם הַּלֵב רק בִלְבַד.
טֹוב לָאָדָם הֱיֹות פַעַם בָדָד.”

זַלְמָן שַּזָּר