פוסט 8 - וואנקה, קפלר ומה שבניהם
פוסט 8 - וואנקה, קפלר ומה שבניהם
את השבוע האחרון אפשר לחלק לשני חלקים.
החלק הראשון כלל ברובו שחייה בנהרות ואגמים, אוכל טוב ואנשים שלא אשכח.
החלק השני היה שלושה ימים של טרק הקפלר היפייפה.
אחרי הימים הרגועים בזולה היה עלי להחליט לאן פניי. האופציות היו להמשיך לכיוון קווינסטאון ומשם לאזור של הקפלר או להשאר באזור וואנקה ולהמשיך בסטאלבט.
החלטתי להאשר. אני שמח על הבחירה הזאת ,על כך ששיניתי את התוכניות לפי מה שהתאים לי באותו רגע ולא נצמדתי לבחירה הרציונלית.
אני, שחר ומאיה חצינו את הגשר והתמקמנו בקאמפ שמעבר לכביש. האמת קצת התגעגתי ללישון בוואן שהוא בגדול חדר פרטי עם נוף לנהר (או לאגם, תלוי ביום).
שלושת הימים בקאמפ היו נהדרים ורגועים. נהנתי מהפשטות של לחיות בטיול, לדעתי הרבה פעמים מרוב רצון להספיק אני רץ מדבר אחד לאחר ושוכח פשוט לעצור רגע ופשוט לחיות.
נשמע קצת קיצוני או רוחני אבל הכוונה היא שבימים האלה לא “התחשבנתי” על הזמן. לדוגמא תיקנתי את האופניים בנחת, הסתובבתי בחניות יד שנייה, ציירתי וגם סתם התבטלתי.
הכל היה בסדר, למרות שעל פניו “בזבזתי” את הזמן הכל כך יקר של ניו זילנד הרגשתי נפלא ואני מרגיש שהרגעים האלה לא פחות טובים לי מהרגעים בהם אני מטפס על איזה הר ו”מצדיק” את השהות שלי פה.
עוד רגע שהיה לי משמעותי בשבוע הזה היה ארוחת שישי בזולה (למרות שלא התאכסנו שם בו עת זכינו לכבוד של אורחי עבר). אנשים טובים ואוכל נפלא בשפע, מה צריך יותר.
את המנה שלי מפאת חוסר בזמן נאצלתי להכין בחנייה של הסופר. למען האמת, חיכיתי שהרגע הזה יגיע והמנה יצא טעימה באופן פלא למרות האנדרלמוסיה ששררה במטבח השדה הזה (הראייה לכך הייתה שהסיר שהיה מלא בקארי צהוב ואורז התרוקן מכל תוכן).
היום האחרון בוואנקה היה רגוע גם כן. ריצת שטח ראשונה בניוז שהייתה לא רעה אם כי היא הצביעה על כושר הריצה שנחלש לו. הקונספט הזה של ריצה בטבע היפה הזה הזה קוסם לי, תופס שתי קיות במכה.
מוואנקה יצאתי לכיוון טה אנאו בידיעה שאני לא יודע איפה אשן בלילה. לקחתי את הדרך ברוגע ועצרתי הרבה מאוד פעמים במקומות שהיו נראים לי וכנראה רק לי כמגניבים (למשל: גשר החזיות שנוסד למען המאבק בסרטן השד, העיירה הקטנטנה Cardrona שנתקעה אי שם במאה ה19 ועוד כל מיני נקודות חמד).
הנסיעה מלאת הפיתולים הייתה מתישה. באחת העצירות אחרי קווינסטאון הגעתי לחניון שקט מאוד ופסטורלי על שפת האגם.
החלטתי שוב לשנות תוכניות ולהשאר שם ללילה. טבילה וקפה הורידו ממני את העייפות שנצברה בנסיעה.
בערב הרגשתי קצת בודד, תחושה שציפיתי לה אחרי ימים מלאים באנשים. פתאום יש מעין נפילת מתח כזו.
החלטתי להכיר חברים חדשים בתקווה שזה ישפר את מצב הרוח, ראיתי זוג שמשחק קלפים והצעתי שנשחק משהו בערב. ברייט, הבחור הצרפתי ואני שיחקנו משחק מעולה (נחמד להוסיף עוד משחק לרפרטואר) ובאיזה שלב הצטרפה גם אנה, בחורה הולנדית שגם ישנה באותו חניון.
היה אחלה ערב, שהמשיך מתה ומשחקי קלפים לצפייה במיליוני הכוכבים שהציפו את השמיים. החיבור שלי ושל אנה היה טבעי ואת היומיים הבאים על האגם העברנו יחד בקפה עם טוסט שוקולד, שיעורי ציור ועברית ואוכל נהדר. היו לנו שיחות עמוקות ומעניינות וזה גרם לי לחשוב על כך שכשאני בטיול אני מרגיש בנוח לשתף את מי שאני פוגש בסוגיות שמעסיקות אותי בחיים, אולי בגלל שהם לא מכירים אותי וכנראה שנפרד לאחר כמה ימים ולכן אני יכול להיות כנה ואמיתי. מפגשים כאלה ממש יכולים להיות עבורי כמו טיפול פסיכולוגי לא רע בכלל.
מקינגסטון נסעתי כשעה לעיירה פיצפונת בשם lumsden. אני חייב להודות שיש לי חיבה רבה למקומות קטנים ושכוחי אל כמו זה.
דממה ברחובות כאילו כל יום הוא יום כיפור ואפשר לחצות את הכביש בעיניים עצומות. לקחתי את האופניים לסיבוב ונהנתי להסתקרן מכל פינה איזוטרית במקום הזה.
בלומסדן גם היו מפגשים נוספים עם אנשים טובים באמצע הדרך, דבר שהוסיף להבנה שלי שרוב האנשים באמת חמודים וכל הנדרש הוא לחייך או לנופף לשלום למישהו ומשם הכל כבר יקרה לבד.
בבוקר אחרי שהכחשתי את השעון המעורר וקמתי רק ב9 וחצי, יצאתי לכיוון הקפלר, הGreat Walk הראשון שלי.
החנתי את הרכב בחניון, זרקתי איזה נשנוש לפה ויצאתי לדרך. ביום הראשון הדרך התפתלה ביער צפוף ועברה דרך נחלים ואגמים מקסימים.
המסלול מעגלי ואפשר ללכת בו לשני הכיוונים, משום מה כולם בחרו ללכת בכיוון הנגדי לשלי ,מה שנתן לי הרבה מאוד זמן הליכה לבדי. אהבתי את הזמן הזה שכן הוא אפשר לי לחשוב על התחושות שלי וגם על מחשבות רנדומליות שצצו להן.
ביום השני המסלול טיפס מהעמק אל הרכס והנוף של הפסגות האחרות מכל עבר היה פשוט נפלא. היום השלישי היה קליל והסתכם בירידה מתונה של כ20 קילומטרים חזרה לרכב.
סה”כ היה טיול חמוד עם נופים מרהיבים והרבה מאוד זמן לחשוב ולהתפעל, חוויה נהדרת!
כשהגעתי לרכב חיכה לי צמיג עם מעט מאוד אוויר, או בשפה המקצועית פנצ’ר. מעולה, עוד מקום לשיעור על החיים.
לקחתי את זה באיזי וניסיתי כמה שיותר לחייך לסיטואציה. התקשרתי לביטוח שלי שמכסה החלפת גלגל והלכתי לטבול בנהר.
אני מרוצה מהדרך בה התמודדתי עם הסיטואציה, לא יכולתי לשנות את המציאות ולקחת את הדברים בצורה שלילית בוודאי לא היו מועילים.
נסעתי עם הצמיד הרזרבי לטה אנאו הסמוכה, שם פגשתי את רועי ובריידן בקאמפ הנחמד מאוד על יד האגם והעיירה. היה כיף להרגע רגע אחרי כמה ימי הליכה עם מקלחת חמה וארוחה טובה.
השיעור של הפנצ’ר התרחב לשיעור של גלגל שבור מה שלקח אותי ישר להקבצה של 5 יח”ל. אם להיות כנים זה אכן היה מבאס לגלות שזו הבעיה אך גם שם ניסיתי לקחת את הסיטואציה בצורה חיובית ככל הניתן. אחרי הכל זה המצב ולהתבאס בטח לא יעזור, אז ננסה לקבל את הסיטואציה.
ראיי המוסכניק המקצוען ריתך את הגלגל בצורה יפה מאוד והקנס לא היה גדול ועכשיו כל הנותר לי הוא לקוות שהתקלה לא תשוב להופיע.
אני וכמה ישראלים (רועי, בריידן, מבשרת ויובל) שגם שהו בטה אנאו הרמנו ארוחת שישי לעניין עם קארי, אורז, תפו”א בתנור וסלט. הארוחות האלה והמפגש הכל כך טבעי עם מטיילים ישראלים גורם לי פשוט להרגיש בבית.
היה שבוע מוצלח ומגוון! מכאן אני אמשיך לכיוון המילפורד סאונד לכמה טיולי יום, מקומות נחמדים על הדרך ושייט. לאחר מכן אסע לקוויסטאון ואתחיל את הGreat Walk הבא, הרוטברן.