פוסט 7 - חודש בתבל
פוסט 7 - חודש בתבל
וואו עבר חודש.
האמת, אני מרגיש שצברתי חווית שבשגרה שלי היה לוקח לי הרבה יותר זמן לצבור. כל יום הוא שונה ומגוון וזה נותן לי תחושת סיפוק גדולה.
החוויות הרבות גורמות לתקופה בהודו להרגיש פתאום כל כך רחוקה למרות שעוד הייתי שם עד לפני שבועיים.
עכשיו, חודש אחרי היציאה מהארץ, אני בכמה ימים של רביצה ומנוחה אמיתית בוונאקה. מתאים לי מאוד ואני אצטרך להזכיר לעצמי גם בהמשך הטיול שזה חשוב גם לקחת רגע לעצור ולנוח באמצע הטיול שיכול לעיתים להיות מאוד מתיש ועמוס.
השבוע האחרון היה מלא בנופים מדהימים וטיולים בלתי נשכחים.
הוא התחיל בטיול יום לבקתת הBrewster שלמרות הערפל הכבד שנכח על ההר, נהנתי מאוד מהטיפוס בתוך היער השליו שהיה מלא בעצים מכוסי טחב וציוצי ציפורים מכל פינה.
המזג אוויר לא תמיד היה מושלם והוא לימד אותי שלא כדאי להלחם בו אלא לקבל אותו ולחכות שהשמש תציץ מבעד לעננים.
ממקרורה נסעתי לעמק המטוקיטוקי, שבאמת היה מתוק אמיתי. אחת הפנינות עד כה. (תודה פז המתוקיתוקי על הטיפים)
הדרך הזוועתית לעמק גרמה ל30 קילומטרים להיות נסיעה של שעתיים מתישות שבסופם הגעתי לחניון בתחילת המסלול. תכננתי לעשות יום גדוש בהליכה ולכן קמתי מוקדם בבוקר ויצאתי לדרך.
המסלול הראשון ליום היה הרוברוי שהיה מאוד מרשים והשעה המוקדמת שבה יצאתי זיכתה אותי בכבוד לפתוח את הציר ולהיות הראשון שאומר בוקר טוב לציפורים, המפלים והקרחונים.
חזרתי לאוטו לגיחה של ארוחת צהריים והפסקה קלה ומשם יצאתי לדרכי לכיוון בקתת הLiverpool. בעצתו של האיטלקי החמוד שפגשתי בבוקר החלטתי לעשות את החלק הראשון עד הAspiring Hut בעזרת האופניים הנאמנות שלי (בהמשך היום נקבע סופית שמם ושם הרכב הנפלא שלי). הודתי רבות לאיטלקי שבזכותו כל ירידה הייתה תענוג וכל הבעת פנים של מטייל בדרך הייתה מלאת קנאה.
בדרך, אחרי שהחולצה כבר הייתה ספוגת זיעה עצרתי להתרעננות בלוקיישן שלא מבייש את המושג גן-עדן. מים קרח, אשכרה קרח הורידו את טמפרטורת הגוף שלי ברגע מ”חם לי מאוד” ל”היפוטרמיה קלה”. היה שם רגע שארצה מאוד לזכור – החליל, הבננה, הנחל הכחול והפסגות המושלגות פשוט עשו אותו מושלם.
בדרך לבקתה מטפסים על הר בשיפוע כמעט מאונך ורק מייחלים לראות סוף סוף את הבקתה. (למי שתכנן את המסלול יש חוש הומור נפלא והוא בחר למקם את הבקתה במיקום שאחרי הטיפוס אתה מסתכל עליה מלמעלה). בבקתה נפגשים כל ה”לוחמים” שסיימו את הטיפוס המפרך ורק רוצים מסאג’ וכוס שוקו חם. הנוף מהבקתה שווה כל מטר מתוך האלף שטיפסנו והוא כולל פסגה מושלגת בכל כיוון שאליו מביטים.
בבקתה גם היה המפגש הקרוב הראשון עם ציפור מאוד חכמה ואמיצה – קיה. הקיה הוא תוכי אליפיני יחיד מסוגו והוא ניחן בחוצפה ישראלית קלאסית שמתבטאת בניקור כל חלקה טובה ושילשול על המטיילים המסכנים (סיפור אמיתי). הקיות בהחלט סיפקו את ההצגה והעבירו את הזמן עד השקיעה המטורפת בבקתה.
כשיצאתי מעמק המטוקיטוקי נסעתי להתפנן בזולה בוואנקה ופה אני נמצא כרגע, מחזיר קלוריות אבודות ומשלים שעות פסנתר וגיטרה, האמת התגעגתי לזה מאוד. אתמול גם יצאנו למשלחת הזולה לצליחת הנהר, צליחה שהייתה אגדית ביותר. אני וקאט חלקנו את סירת הגומי המפונצ’רת ועל אף עבודות התחזוקה הרבות שנדרשו במהלך הצליחה היא נשאה אותנו בכבוד רב.
בשעה טובה, אחרי אין ספור שמות שניסיתי מצאתי את האחד, השם הנכון והמדוייק לרכב החמוד שלי – אפה!
הרכב נקרא על שם הביזון של אנג – כשפף האוויר האחרון. ביזון לבן, גדול ושקט שנושא את נוסעים בנאמנות ובשלווה בדיוק כמו הניסן סרנה שלי. (קארמה נתנה את האישור שלה אחרי שפגשתי זוג ישראלים שסיפרו שלחבר שלהם יש את אותו רכב והוא העניק לו את השם אפה גם כן – צירוף מקרים ענק). מכאן היה נדרש לתת לאופניים שלי את השם מומו על שם הקופיף של אנג שהוא קטן וזריז.
