פוסט 6 - ניו זילנד מתחילים
פוסט 6 - ניו זילנד מתחילים
הגיע הרגע, המטוס נגע במסלול ואני פה. ניו זילנד.
הגיע הרגע שממש ממש מזמן דמיינתי. אחרי כל כך הרבה שעות טיסה, לילות בלי שינה ועייפות מצטברת גדולה מאוד הגעתי ליעד הראשון בניו זילנד – כרייסטצ’ארץ’.
ערב חג המולד, אני מגיע להוסטל לקולות אירופיים שיכורים שמשחקים ביר-פונג. ההוסטל, The Old Countryhouse הוא מקום מגניב ברמות. מלא דשא ומרחבים יחד עם ג’קוזי וסאונה עשו רק טוב לכאבי הגב מכל הישיבה במטוסים.
אחרי מקלחת ושינה טובה אני שוב בן אדם ויכול לגשת לעצם העניין, קניית וואן.
שעות של דפדופים בפייסבוק הובילו לכמה מוכרים שעם חלקם נפגשתי. הרכב הראשון שראייתי היה של זוג ישראלים חמודים והוא היה טבילת האש שלי בנהיגה בצד שמאל (האמת צריך להיות אמיץ לתת לבחור לא מנוסה לקחת את הרכב שלך לנסיעת מבחן).
עוד כמה רכבים ואני מוצא את הפנינה שלי, my precious. מדובר בניסן סרנה שנת 2006 עם 165,000 km (מעט מאוד ביחס לרכבים השבורים של המטיילים). הבעלים הראשונים של הרכב בנה מאחור מיטה ומטבח ברמה מאוד גבוה וזה אחד הדברים שקנו אותי.
אוקיי, החלטתי שזה הרכב, מה עכשיו?
אז לקחנו את הרכב לבדיקה אצל טוני, מוסכניק סיני-ניו זילנדי שאימץ את שני המבטאים ולהבין משפט שלו כרוך בהרבה מאמץ. טוני אישר שהרכב הוא בונבוניירה עם גלגלים ואפילו החליף לי שני וישרים.
יאללה בוא נקנה. רגע… איך אני מעביר כסף לחשבון זר לעזעזל? אז זהו, שזה קוץ גדול בתחת.
אופציית המזומן הייתה השנייה לבוא, אך גם היא לא עשתה לי חיים קלים. הבנק לא רצה לתת לי להוציא סכום גדול אז כספומטים היו מוצא אחרון. גם הכספומטים הצטרפו לחגיגה ולא שחררו הרבה ניירות במכה.
שהחיינו, הגעתי לרגע בו אני אוחז סטפה מכובדת והכל מוכן. וואס המוכר המלך ואני נפגשנו ועשינו את העברת הבעלות שמסתבר שמאוד פשוטה עד לרמה מחשידה (בגדול אני יכול לרשום כל רכב על שמי בלי הרבה בעיה), לאחר העברת הבעלות נסענו לבית שלו והתחלנו לספור שטרות כאילו אנחנו מנהלים קרטל במקסיקו.
וואס ואני נפרדנו לשלום כשהמפתחות בידי ואני יוצא לדרך. הדרך חזרה להוסטל הייתה מפחידה בעיקר כי לא הייתי רגיל לנהוג בצד שמאל וזאת תיהיה פדיחה רצינית לעשות תאונה על היום הראשון (בדיעבד הבנתי שגם לא היה לי ביטוח בנסיעה הזאת כך שהיה יכול להיות חבל).
האוטו בחנייה ועכשיו סף הלחץ יכול לרדת, כמה סידורים אחרונים ואפשר לצאת לדרך. את ההוסטל הזמנתי עוד מהארץ כי פחדתי שלא יהיה מקום בשנה החדשה בכרייסטצ’ארץ’ ולכן בכל מקרה היו לי כמה ימים להעביר בעיר. בימים האלה לא עשיתי דבר מלבד קניות וסידורים לרכב והם לא היו מרגשים במיוחד.
בשישי הלכתי לסעודת שבת בבית חב”ד אצל דור ומרים והיה נפלא. היה נחמד לדבר קצת עברית אחרי ששמעתי בעיקר גרמנית בהוסטל, החבר’ה היו חמודים מאוד ודור ומרים אירחו אותנו בצורה מדהימה.
איך אפשר שלא, הלכנו לחגוג את השנה החדשה בתור החלוצים הראשונים והיה כיף מאוד באירוע סטייל יום העצמאות שנגמר כ10 דקות לתוך 2023. (מאכזב משהו… לא נורא אחרי זה יצאנו למסיבה מגניבה בעיר).
יום ראשון, ה1.1 הגיע ויצאתי לדרך כשאני לוקח איתי עוד מטיילת ישראלית שפגשתי בבית חב”ד. סוף סוף יוצא מהעיר, הבניינים התחלפו בשדות ירוקים עם כבשים והכבישים העמוסים בדרכים צרות עם מעט מאוד רכבים.
ההתרגשות של לצאת לשלב חדש במסע הייתה בשיאה והתלהבתי מכל גבעה ונהר שעברנו בדרך. היה נחמד לחלוק את ההתלהבות עם עוד מישהו ולא עם עצמי בלבד.
היעד הראשון היה אגם טקאפו וכשהגענו אליו אחרי דרך יפייפה, הלסת שלי נשמטה מהצבע הכחלחל המהפנט של המים.
הייתי מאוד מאושר מהעובדה שסוף סוף נגמרו המנהלות והיה אפשר פשוט להנות. כמה שחיכיתי לרגע הזה שכל שנייה שביזבזתי על סידורים בעיר גרמה לו להרגיש יותר עוצמתי.
את הימים הבאים בילינו באזור האגמים טקאפו ופוקאקי בטיולי יום חמודים וטבילות במים הצוננים. בהחלט היו ימים כיפיים, אך עם זאת הם חידדו לי את הצורך שלי בלהיות עצמאי וחסר תלות באנשים אחרים. הבנתי שהכי מדוייק לי באותה נקודה להתפצל ולהמשיך לבדי וכך עשינו.
למרות שהסתדרנו דיי יפה, אחרי הפיצול התמלאה בי תחושת הקלה. עכשיו אני לעצמי ואוכל לתת מענה לשיגעונות האימפולסיבים כשהם יגיעו.
היעד הבא היה ההר קוק – ההר הגבוה בניו זילנד.
הגעתי לחניון ממנו יוצאים למסלולים שבשמורה ויצאתי לטיול הראשון שלי במדינה, שהיה בהחלט קליל אך יפה. בסוף המסלול מגיעים לאגם עם קרחונים שזה מחזה מרשים מצד אחד ועצוב מצד שני בגלל שרואים באופן ברור את ההתחממות הגלובלית.
לטייל לבד לראשונה נתן מקום למלא מחשבות לרוץ לכל הכיוונים, אני אוהב את זה מאוד למרות שזה גם קשה. רגע אחד אתה בודד ושניה אחר כך אתה מקבל תחושת אושר, לרגע מתגעגע ואז פתאום שליו ונינוח. אני יכול לתאר את הרגעים האלה כרכבת הרים רגשית, שמח מאוד על הרגעים הטובים ובאלה שפחות מנסה לא להשאב אליהם, לנתח אותם וללמוד מהם. אין ספק שזו משימה לא פשוטה לשלוט בכאלה מחשבות אך אני סה”כ מאוד מרוצה מהדרך שאני מסתכל על הדברים ואני מרגיש שאני לומד המון על עצמי.
בנוסף, אחד הדברים שרציתי לעבוד עליהם טרם הטיסה היה היכולת להבין מה אני באמת רוצה ולשאוף ליישם את הרצונות שלי, לא להתפות למה שנוח ומה “שהגיע לפתח דלתי”. אני מגדיר את עצמי טיפוס מאוד זורם ואני חושב שזו תכונה חיובית אבל לפעמים אני נותן לזה יד יותר מידי חופשית וזה מגיע למצב שאני עושה משהו שלא באמת רציתי רק בגלל שכך יצא. שמחתי על זה שידעתי לומר שאני רוצה לטייל לבד ובאמת יישמתי את זה, אנסה גם בהמשך המסע להיות נאמן לעצמי.
שגרת החיים בוואן התחילה להתהוות, התחלתי להבין איפה לשים כל דבר, איך מתקתקים את הציוד והכי חשוב מה אוכלים. כמה כיף יש לי בפשטות של לקום בבוקר, לארגן את המיטה, להכין איזה ארוחת בוקר טובה (בדר”כ איזה שיבולת שועל ותפוח או איזה כריך חמאת בוטנים וריבה) ולהתחיל את היום. אני ישן נהדר בוואן והחיים בו מרגישים לי דיי נוחים.
למחרת הייתי אמור לצאת לטרק קליל של יומיים שבמהלכו מטפסים לבקתה על אחת הפסגות, ישנים שם וחוזרים באותה הדרך ביום שאחרי. התחזית אמרה שאמור לרדת גשם ביום השני, אז החלטתי לחבר את הימים ליום אחד.
ישנתי בלילה שהיה גשום מאוד (כל כך שמחתי להיות בוואן היבש והמוגן מרוחות) באותו חניון ובבוקר יצאתי לכיוון היעד הבא – וואנקה.
הנסיעה לוואנקה הייתה כיף אחד גדול. דקרתי נקודות על הדרך שעניינו אותי ועשיתי את הדרך ברוגע עם מלא עצירות במקומות יפים, כשברגע הפלייליסט שלי מתנגן בקולי קולות ואני מלווה אותו בזיופים שאף אחד לא שמע.
כשאני מגיע לאגם וואנקה אני שם כמובן את לייק וונאקה של קרן פלס ומתמלא באושר (דמיינתי את הרגע הזה כבר כמה חודשים והנה הוא הגיע). יצאתי לסיבוב עם האופניים שבכל רכיבה מוכיחים שהם היו שווים את ה50$ ששמתי עליהם. אחרי התלבטות איפה להעביר את הלילה החלטתי לצאת קצת מהעיירה לקאמפ חינמי. בדרך פתאום לא הייתי משוכנע שזו הבחירה הנכונה אבל כמו שגילתי פעמים רבות – הכל משתבש לטובה!.
הקאמפ ישב על גדת נהר מושלם וכחול שהיה אחד המקומות היפים שהייתי בהם עד כה. בערב הכרתי את השכנים שלי, אלכס ושרה משוויץ שחוגגים את הירח דבש שלהם עם קרוואן מהסרטים וקרוליין האוסטרלית המגניבה שחוצה את ניו זילנד על אופניים. היה לנו ערב מאוד מאוד כיפיי עם אוכל טוב, רום מוואנואטו ושוקלד משוויץ (קצת לא טבעוני אבל אלוהים אדירים הם יודעים להכין שוקולד). בבוקר אני וקרוליין נפרדנו לשלום מאלכס ושרה ונסענו עם האופניים לנהר שם עשינו טרזן למים ושיעור צילום (קרוליין היא מורה לצילום וזה השיעור צילום השני שלי במסע, הראשון היה עם אנגלו בניו דלהי זוכרים?). שמחתי שהכרתי חברים חדשים ,שנוספו כמובן לאקסל החברים מעבר לים שלי, מקום בו אני רושם את כל הפרטים של החברים שארצה מתישהו לראות שוב.
הנסיעה הבאה הייתה לblue pools ליד מקרורה. האמת פעם ראשונה שקצת התאכזבתי שכן ציפיתי לבריכות כחולות וצלולות אך קיבלתי רק נהר בצבע חום עם קפץ (בישראל זה היה עדיין אטרקציה אבל בניו זילנד כבר הרגילו אותי לסטנדרט).
אני לא מאמין שהצלחתי לכסות את השבועיים הראשונים ולהגיע לרגע שאני יושב וכותב שורות אלה בקאמפסייט במקרורה שהוא היה גם הזדמנות לא רגע למקלחת טובה, חשמל ווייפי.
וקצת לסיכום של השבועיים הראשונים בניוז:
לפעמים לא קל, לפעמים לא נעימות באות אבל צריך לזכור שזה רגע והוא חולף. צפיתי את זה בפוסט הראשון ואני אצטט:
“אני רוצה לזכור רגעים שבהם היה לי קשה, שלא היה לי נוח בהם ושכל מה שרציתי זה לעצום עיניים ולפתוח אותן כשאני שוכב על הספה בבית, עם האנשים שאני אוהב, ביד אחת כוס תה ובשניה עוגה. אני רוצה לזכור את אותם רגעים גם מהסיבה שהם גורמים לי להעריך את מה שיש לי. “
אני מאחל לעצמי שאהיה כמה שיותר קשוב ונאמן לעצמי ושאלמד המון מהדרך.