פוסט 4 - החתונה הודית
פוסט 4 - החתונה ההודית
אוקיי, נחתתי ב14/12 בהידראבאד לעיר שקטה וחמודה (בהשוואה לניו דלהי גם שוק הפשפשים בשישי בצהריים נראה כמו סרט אילם).
אז למה נסעתי לעיר הלא מוכרת הזו? to make long story short, לירן, חבר טוב מהבית עבר להולנד, הכיר בחורה הודית בשם סניגדה והם מתחתנים!
הגעתי למלון Sheraton שבו משפחת נטע לנה (המשפחה של לירן). אחרי כ10 דקות של שהייה בסביבת השמנא והסלתא של הידראבאד החבר’ה הגיעו.
נחמד לפגוש אנשים קרובים בחו”ל גם אם זה רק כמה ימים אחרי הטיסה מהארץ. קצת דאחקות, פיפי ולישון.
ביום שלמחרת נסענו למוזיאון בעיר. לכל מקום נסענו עם נהג וזה היה נחמד לחוות טיול בסגנון שונה משלי.
קל לדעת שאתה במקום לא תיירותי כשאתה מגלה שאתה בעצם האטרקציה וכולם בוהים בך ומבקשים תמונות (חברה של ליעד היא בלונדינית עם עיניים כחולות, שזה שווה ערך לחייזר עם זוג קרניים שמסתובב בדיזינגוף סנטר בשבילם).
באראט הנהג האלוף ידע להסביר על כל תמונה, פסל או חרב שהיו מונחים בחלון הראווה. זה היה מרתק! (סיפור צד: שעון מגניב בהידראבאד)
חזרנו למלון, הנה מגיע הרגע שלשמו התכנסנו – החתונה (או לפחות היום הראשון שלה מתוך חמישה)
אז חתונה הודית קלאסית בטלנגאנה (המחוז בהודו) מחולקת לחמישה ימים (אל תתפסו אותי על התרגום):
1 – מהנדי
2 – הלדי וסנגיט
3 – פליקודוקו
4 – החתונה
5 – פוז’ה
יום 1 - מהנדי
הגענו לבית של סניגדה לבושים קורטות צבעוניות מהממות (קורטה היא סוג של חולצה הודית חגיגית).
המשפחה של סינגדה חמודה מאוד והם קיבלו אותנו בצורה מקסימה. אחר כך, עלינו לגג של הבניין, שם חיכתה לנו תפאורה מגניבה בהחלט שהכניסה אותנו לאווירת החתונה.
התחלנו להכיר את חברי המשפחה, את הסבא החמודות, את שפע הדודות והדודים, את האחים והאחים-בני דודים. (עבורם בני הדודים הם ממש כמו אחים)
בכל דקה שעברה קלטנו עוד אין ספור שמות קשים לקליטה. בהחלט יהיה אתגר בלקשר שם ופרצוף בהמשך השבוע.
אכלנו אוכל הודי משובח ועשינו קעקועי חינה לפי דרישה.
ממש אהבתי את הדרך הזאת להתחלה של החתונה. בעצם כשזוג מתחתן הוא קושר יחד שתי משפחות וזה גם מאוד חיובי לטעמי שהמשפחות יכירו ויהיו ביחסים טובים.
שיחקנו משחקים לשבירת הקרח כמו פנטומימה לשמות של סרטים (קצת קשה כשזה סרטים הודים), ראינו מצגות עם תמונות של המשפחות וזה עזר לשבירת הקרח ולהכרות יותר כיפיית. (אולי נאמץ את זה לישראל? יכול להיות מדליק)
יום 2 - הלדי וסנגיט
אם היום הראשון עזר לשבור את הקרח, הרי שביום השני כבר הפכנו לאחוקים של ממש עם המשפחה של סניגדה.
נסענו בבוקר לחווה יפיפייה מחוץ לעיר, מטופחת היטב ומלאה בקישוטים צהובים. (כל היום הזה סבב סביב הצבע הצהוב)
התחלנו בטקס בו האורחים שואלים את החתן והכלה שאלות עליהם (איך הכרתם? מה אתם אוהבים לעשות יחד? מה הריב הכי מטופש שלכם?), שגם זה אחד מהדברים שהכי אהבתי בשבוע הזה. אני חושב שזה נותן הצצה לקשר של הזוג שמתחתן מזווית קצת שונה (אולי נאמץ גם את זה? וואלה אולי צריך לעשות רשימה).
לאחר מכן, עברנו לשלב החומרי של הטקס. בשלב זה מרחנו על החתן והכלה כורכום, זרקנו עליהם פרחים ושפכנו עליהם מים.
בשלב זה העניינים התחממו ופרצה מלחמת הכורכום הגדולה, בה משתתפי החתונה התחמשו באספקת אמל”ח קטלני ביותר – כורכום נוזלי. כורכום היה בכל מקום.
משם, היה מאוד טבעי לעבור לשלב הבא בכיף חיים הזה, שלב ריקודי הגשם. בארץ ספרינקלרים משמשים בעיקר לכיבוי שרפות, בהודו הם משמשים להדלקת מסיבות. הDJ נתן בראש עם מוסיקה הודית לפנים שהעכוז לא יכל לעמוד בפניה, והוא התחיל לנוע. אחת המסיבות הכיפית בחיי. גם זה נכנס לרשימת הייבוא לארץ הקודש.
זרקנו את לירן וסניגדה לבריכה וקפצנו גם כן, כמובן בלי לחשוב יותר מידיי על מה נלבש לאחר מכן.
הלכנו לחדר להתארגן לקראת הערב, להתאמן על הריקוד שהתבקשנו לבצע (בחרנו לבצע את ההורה בכדי להביא קצת ציונות להודו הרחוקה). תוך כדי ההתארגנויות קיבלנו מנה מכובדת של ריסוס נגד יתושים לתוך החדר, דרך יפה לחסל יתושים היא להרוג את הטרף שלה – אנחנו.
החזרות לריקוד ההורה היו קשות וכל התחזיות ניבאו שלא נביא פודיום, אבל כנגד כל הסיכויים ברגע האמת באנו underdog ועשינו את הבלתי יאומן, הבאנו את הגביע (לא היה גביע וגם לא דירוג אבל עמוק בלב ידענו שאם היה הוא היה מגיע אלינו בלי שאלה).
שכחתי לציין שבשלב זה נגמר ההלדי והתחיל הסנגיט.
לבשתי לראשונה בחיי חליפה, שאותה תפרו לי במיוחד בניו דלהי אחרי שמדדו כל היקף שקיים בגוף, כן כן כל היקף. הרגשתי לא אני מצד אחד ומצד שני הרגשתי קול בדבר הזה. (אולי ברני סטינסון יודע דבר או שניים למרות הכל)
מפה זה היה הנאה מזוקקת. רק אוכל וריקודים. רחבת הריקודים הייתה on fire והרגליים לא ידעו מנוח.
הוספתי לסל התנועות שלי כמה עינטוזים בסטייל הודי, אני בוודאי אשתמש בהם במסיבות בעתיד.
בחיי שזה היה אחד הימים הכייפים!
יום 3 - פליקודוקו
ביום השלישי לחתונה אחרי שהכרנו ונהנו, אפשר היה להתרכז בדבר האמיתי. לשפוך אורז על הזוג ולצלם אותם בשלל פוזיציות.
היום הרגיש רגוע אחרי הטירוף של יום קודם וכלל מגוון ברכות ופולחנים.
בערב הצטרפתי לרונן שהלך לקנות עגילי זהב לחברה שלו. הלכנו לחנות זהב מרשימה, כל המבטים ננעלו על שני הבחורים הלבנים שנחתו היישר מהחלל החיצון.
בדרך חזור מחנות הזהב סימנו וי על חוויה מעניינת כשהטוקטוק שלנו נכנס בפגוש של רכב אחר. לטוקטוק ולנו לא קרה כלום אבל הפגוש של הרכב השני קצת נשרט. היה מעניין לראות איך שני הנהגים מתמקחים על מה לעשות עכשיו. אין ביטוח לדברים כאלה בהודו והפתרון מושג בדרך הישנה, לבסוף הנהג טוקטוק פיצה את הנהג השני ב300 רופי שהם שווי ערך לחצי מנה פלאפל בארץ.
בערב אני, וי ורונן לעיר העתיקה. התחלנו במסעדת ביריאני שהזכירה מפעל המונה כ50 עובדים חרוצים עמלים לספק מנות ללקוחות הרבים.
בדרך לאזור המרכזי עצרנו בבית צ’אי מפוצץ באנשים. שתיתי צ’אי זעפרן מאוד טעים. למרות שאמרתי לעצמי שאנסה כמיטב יכולתי לשמור על הטבעונות בחו”ל, יש מצבים שפשוט קשה לעמוד בזה.
בית הצא’י הזה מוכר כ900 ליטרים של צא’י ביום, שבחישוב מהיר יוצא 18,000 כוסות. כמו ישראלי טוב חישבתי את הכנסה ברוטו לפני הוצאות, 22 אלף שקל ביום. סכום נאה לכל הדעות, בטח ובטח כשמדובר בהודו.
היה מאוד נחמד להסתובב עם וי, שהיא במקור מהידראבאד. היא דאגה לנו וסיפקה הסברים לשאלות שהיו לנו. בכללי, אני חושב שזה נפלא למצוא מקומי שיסתובב איתך, זה נותן רוגע וככה מגיעים למקומות השווים באמת.
האזור המרכזי היה יפה מאוד, ניכר היה לראות שלא מגיעים לשם תיירים מחו”ל לפי כמות המבטים שעפו לכיווננו.
יום 4 - החתונה
היום הגדול הגיע – החתונה.
הגעתי למלון שבו תתרחש החתונה, לבוש בקורטה החגיגית שלי. החתונה עצמה עתידה להתרחש בשעה 11:48 בדיוק, טוב לא בדיוק החתונה אלא משהו היה צריך להתרחש בשעה הזאת ונראה לי שהכל היה בסדר כי כולם התנהגו כרגיל.
כל כך הרבה פולחנים קרו על הבמה שהיה קשה לעקוב. כמויות האורז שנשפכה על ראשיהם של החתן הכלה יכלה בקלות למלא שלושה סירי פויקה מספר 6. הרב גרסת הודו ועוזרו הנאמן שלטו ביד רמה על כל הנעשה וניכר היה שהם ידעו את החומר.
כמובן שהכל לווה בלהקה שלטעמי הייתה קצת צורמת אבל הוסיפה לאווירה (כמה תופים וכלי שמזכיר ווזווזלה).
בסה”כ היה יום נחמד ביותר אף על פי שבשלב מסויים העייפות גברה עלי וקיוויתי שהרב יסגור את הסיפור.
כמובן שאחרי החתונה אני וליעד נתנו גיחה לבריכה וסאונה, ככה להרגע קצת. תענוג אמיתי, אני הולך להתגעגע לרגע הfreshי הזה.
בערב, אני וונדיט יצאנו למועדון מקומי. המועדונים פה פועלים בשיטה של שלם X רופי בכניסה וקבל קופון של X רופי לשתייה, התמזל מזלנו ובטעות קיבלנו שני שוברים נוספים (ב80 שקל אפשר לשתות עד לא ידע). שלוש בירות בירות ושני צ’ייסרים עשו את שלהם והmoveים שלמדתי רק לפני כמה ימים כבר נכנסו לרפרטואר מסיבות שלי.
החלק המגניב במסיבה היה שתוך כדי הריקודים הקרינו את הגמר של המונדיאל, צרפת – ארגנטינה. כל גול השפיע על קהל המפזזים שבבירור נטה לקבוצה מדרום אמריקה. בפנדל האחרון היה טירוף!
בהודו מועדונים נסגרים ב12, שזה החלק המבאס של הערב שכן הייתי בנוי להמשיך ללפחות עוד כמה שעות.
יום 5 - פוז'ה
היום האחרון בחגיגות הגיע והוא היה באווירה רגועה יותר משאר הימים. הוא התרחש בבית של סניגדה וגם הוא כלל מגוון פולחים ודרשות מפי הרבי. שבירת קוקוסים, שפיכת אורז והדלקת נרות כבר לא נראו מוזר בשלב זה.
צלמים כבר לא נכחו ואני קיבלתי את תפקיד הצלם הראשי, מה שנתן לי הזדמנות טובה לנסות את המצלמה החדשה על כלל הגדרותיה.
כשהכל נגמר בערך ב5, נפרדנו מהמשפחה של סנגידה. למען האמת הרגשתי שאחרי הימים האלה התחברנו איתם למרות שעם רובם לא באמת דיברנו, אבל לדעתי לחגוג, לשמוח ולרקוד עושים עבודה לא פחות טובה ביצירת קשר.
המשכתי עם משפחת נטע למלון שלהם, שם נפרדנו. וככל הנראה אלה יהיו הפנים המוכרות האחרונות שאני אראה לתקופה הקרובה.
עכשיו אני במלון שלי בעיר, כותב את מה שעבר עלי בימים האחרונים. הימים היו עמוסים ולא היה הרבה זמן להרגע ולחשוב על הדברים, אנסה לנצל את הימים הקרובים שאני עוד פה בעיר כדי לעכל.
בנתיים אני יכול לומר בבטחון שזאת הייתה חוויה נהדרת, הכרתי הרבה מאוד אנשים טובים שמקווה שאת חלקם לפחות אפגוש שוב גם בעתיד, נחשפתי לתרבות מרתקת שאני בספק אם הייתי נחשף אליה אילולא החתונה הזו. היה מלא צחוקים ורגעים שמחים ובכללי מאוד כיף לחוות חוויות כאלה עם חברים.
אני מאחל לעצמי שאגיע לעוד אירועים לא שגרתיים כמו זה בהמשך המסע.