Last updated on

פוסט 3 - הודו לתוך פרצוף


פוסט 3 - הודו לתוך פרצוף

הדרך להודו הייתה מעולה. פגשתי שני חברים לטיסה, שירה ואיתי. יחד העברנו את הזמן יופי יופי בשיחות על קונספירציות, סרטים והחיים. ההכרות איתם הזכירה לי את הקטע שבטיול אתה תוך 5 דקות ניהיה bestie של מי שהרגע פגשת. קצת כמו שכלב יכול להיות אחוק של כלב אחר מיד אחרי שהוא רחרח לו את המאחורה.

על המטוס עם האחוקים איתי ושירה
על המטוס עם האחוקים איתי ושירה

נחתנו אחרי לי נפלא אך נטול שינה היישר אל תוך הבדרק הודי אסלי, שהכיל בין היתר תורים מבולגנים, המתנה מרובה ותחושת בלבול כללית.

אחרי שיוצאים מהשדה מתחיל הברדק האמיתי. אין מילה בעברית שיכולה לתאר בלאגן שכזה, ולכן אקרא לתופעה “דלהי”.

ב”דלהי” נהגי מוניות מנכסים אותך עוד לפני שהעלת בדעתך לאן אתה רוצה להגיע.

ב”דלהי” צפירה היא לא מילה גסה, אלא דרך חיים.

ב”דלהי” כמעט בכל פינה יש ריח של פיפי, וכשאין יש ריח של קקי.

ב”דלהי” הידיים סופחות מכל טוב החיידקים ששוכנים בידיות של המטרו ובשטרות של הרופי, ומיד לאחר מכן זורקות כמה מומויים לפה.

אבל עם זאת, דלהי מעניינת ומאוד אמיתית. עיר שבהחלט מציגה את החיים הלא כ”כ קלים של הרבה אנשים בעולם.

 

אחרי כמה שגיאות בבחירת המטרו הנכון, הגעתי להוסטל שלי לשלושה הימים הקרובים. מקלחת קצרה ומנוחה הספיקו כדי להרגיש בבית בין שאר האורחים ההודים שממלאים את ההוסטל. 

החוויה שבה אני נמצא בהוסטל של מקומיים הייתה לי לא קלה בהתחלה. הרגשתי שמסביבי כולם חייזרים, ואין פה מישהו שחולק איתי את אותו הבסיס. כמובן שככל שהזמן עבר הכרתי פה אחלה חבר’ה שהזכירו לי שבסוף כולנו אותו דבר פחות או יותר, לכולנו יש חברים ומשפחה ,דברים שמצחיקים אותנו ודברים שמעצבנים אותנו.

יצא לי להסתכל על הבאים והשבים במטרו (והיו כמה אלפים בכיף), לבחור “קורבן” ולדמיין את החיים שלו, את העבודה, המשפחה, מה הוא אוהב לעשות ועוד…

אני חושב שכשאני מגיע לסביבה שבה לא מדברים בשפה שאני יודע, אני נוטה להאמין שאף אחד סביבי לא דומה לי וזה משרה עלי מאין תחושת חוסר שייכות ואפילו קצת חשש. אבל, אני יודע לומר שאחרי זמן מה של הסתגלות זה מרגיש לי ממש טבעי ולא מוזר.

 

לא הספקתי המון בעיר, עשיתי כמה קניות וביקרתי בכמה נקודות חמודות. החלק שהכי עניין אותי היה הרחובות העמוסים והסואנים שאיכשהו למרות כל הבלאגן מנגנים בסוג של תזמורת של רעש וצפירות, ובסופו כל נהג מגיע למחוז חפצו (אולי עם קורטוב של תאונות פה ושם (אוקיי אולי לא קורטוב, יש בערך חמישה מקרי מוות כל יום בניו דלהי מתאונות דרכים))

היום האחרון בדלהי היה נחמד. בבוקר פגשתי את אנג’לו בקפריסין ואחרי small talk קצרצר גיליתי שהוא צלם. זה הסתדר לי נהדר עם זה שקניתי מצלמה יום קודם ואין לי מושג איך לתפעל אותה. קבענו שנלך לעשות סיבוב במקדש הלוטוס ועל הדרך הוא יעשה לי שיעור צילום. 

כמה שזה כיף המפגשים הספונטנים האלה בהוסטלים שמפגישים אותך עם “מורים” בכל מיני תחומים. אני באמת מאמין שאפשר למצוא בכל אחד משהו שהוא יכול ללמד.

מקדש הלוטוס הוא בית תפילה בהאי, ועל כן הוא באמת מאוד מטופח ומתוחזק בדיסוננס דיי גדול עם הלכלוך והבלאגן שיש ברגע שיוצאים ממנו.

חזרנו להוסטל, כמה התארגנויות ויאללה לנמל התעופה כי צריך לתפוס טיסה ליעד הבא, הידראבאד!