פוסט 15 - ים יבשה

הימים ב-Agnes Waters היו נפלאים – ים, אנשים טובים וצחוקים. פגשנו חברים חדשים, לואיס, פרדי ולאה, מילי, גרמ’י ועוד רבים שהמשיכו להופיע בהמשך דרכנו. גרמ’י היה בחור מדליק שעצר לנו לטרמפ לתצפית באחד הימים. בערב אחרי שהכנו סלט קוסקוס נהדר הוא לימד אותנו לנגן בדיג’ירידו, כלי מדהים. אחרי כמה ימים של מנוחה הרגשנו שאנחנו שוב מוכנים לעמוד בשמש כמו שני לייצנים. הכנו כמה שלטים חדשים והלכנו לנקודה אסטרטגית.

עוד טרמפ, הפעם עם גולש שעובד במכרות הפחם. מעניין להכיר את האוסטרלים בדרכים שכן אותם אוסטרלים לא מגיעים להוסטלים ולאותם מקומות תיירותיים. אחרי כמה שעות נסיעה ירדנו ביציאה מ-Rockhampton. חיכינו כשעה על הכביש עד שבן עצר לנו, למראית עין בחור אוסטרלי מן השורה. ברגע שנכנסו לרכב הוא הזהיר אותנו שאם נגנוב לו את הדברים הוא יקבור אותנו, אוקיי דוקיי בלי תנועות חדות, רק חיוכים ובלי שאלות מיותרות. הוא טען שהוא קצת מדוכך כי עוד כמה ימים הוא נכנס לכלא, וואלה הגיוני (עד היום אנחנו לא יודעים אם הוא סיפר לנו את זה כדי להפחיד אותנו). בסופו של דבר התחברנו עם הבחור והוא אפילו הציע לנו למלא מים אצלו בבית, תודה אבל לא תודה.

משם היה כמה שעות לא קלות בשמש בלי הצלחות. החלטנו להתקדם קצת ברגל למקום בו נוכל להעביר את הלילה, ברגע שהרמנו את התיקים שלחנו אגודל לניסיון אחרון ותפסנו דג גדול, נסיעה של עוד שעה לעיירה באמצע שום מקום. עייפים אך מרוצים ירדנו מהטרמפ ואכלנו פיצה בתחנת הדלק שהנהג שלנו המליץ עליה. בנקודה הזאת כבר הרגשנו כמו טרמפיסטים מחוספסים יודעי דבר כשבאמתחתנו כבר כמה מאות קילומטרים. אפשרויות הלינה בקרבת אותה תחנת דלק היו דלות ואת הערב סיימנו באוהל הקטן שבעים ועייפים.

שוב אותו נוהל, קפה בתחנה, חיוך, אגודל ולחכות. בזמן שהלכתי לשאול נהגים בתחנת דלק לאן הם נוסעים פיליקס כבר הספיק לעצור את הנהג שיסיע אותנו לכמה מאות קילומטרים. הטרמפ הזה היה אולי המוצלח ביותר. הנהג היה אוסטרלי מבין עניין שבארגז של הטנדר שלו יש מקרר בירות, לא סבלנו. ירדנו באיירלי ביץ’ ופגשנו שוב את כל החברים מהעיירה הקודמת שהופתעו מהזמן הקצר שלקח לנו להגיע. אחרי לילה החלטנו שהכביש קורא לנו וחזרנו אליו. יום גדוש בטרמפים שכלל בין היתר 20$ שאחד הנהגים נתן לנו לארוחת צהריים, 3 שעות בצידי הכביש בשמש קופחת וגשם זלעפות וfish & chips אחד בסופו של יום.

קמנו במוטל דרכים קטן בפאתי עיירה מנומנמת והמשכנו במסורת. במסע טרמפים הזמן מקבל משמעות אחרת, אפשר להעביר שעה לשחק עם זבוב ומותר גם סתם לשבת על דשא בלי מעש. לטרמפ הבא לא ציפינו, נהג צעיר שאמר שייקח אותנו לאן שאנחנו צריכים. מפה לשם, הבחור החמוד הזה נסע שעתיים רק כדי לקחת אותנו לעיר הבאה. ירדנו בכניסה למעבורת ל-Magnetic Island.

האי היה פשוט קסום. שקט וקטן, ירוק עם חופים יפיפיים. באי שוב פגשנו בטרמפ מן העבר – פיפ והכלב שלה, ג’ק. כמה ימים של שנרקולים וטיולים. ראינו קואלות על העצים ודגים צבעוניים בקרקעית הים.

כשחזרנו ל-Townsville, העיר ממנה מגיעה המעבורת לאי הלכנו לחפש מקום שיוכל לתקן את הפלאפון של פליקס לאחר שזה חדל מלהגיב אחרי שהרביץ קפיצת ראש דוך לים. לא מצאנו מקום שיוכל להשיב את המכשיר לחיים אבל מצאנו הרבה הומלסים ידידותיים. ככל הנראה, עגלת הסופר שעליה העמסנו את מטלטלנו נתנה רושם שאנחנו מהרחוב והחבר’ה באו לומר שלום. האמת, כולם היו באמת נחמדים, סיפרו לנו כל מיני סיפורים ובדיות ואפילו קיבלנו צמיד. הצמיד שקיבלנו ישמש אותי לזכור את החיים הנהדרים שזכיתי בהם ויעזור לי להביט על מצבי שפרספקטיבה נכונה.

יום ארוך ועייפות מצטברת הובילו אותנו לחדול את מסע הטרמפים ולקנות לכרטיס אוטובוס ליעד הצפוני שלנו, קיירנס. 

סה”כ מסע הטרמפים כלל כ-11 טרמפים לאורך יותר מ1,100 קילומטרים, המסע היה מוצלח ביותר ויצאו ממנו סיפורים שייזכרו לשנים רבות, מה גם שהרווחתי חברים יקרים שאני מקווה שישארו בחיי.