פוסט 14 - טיול כביש

ההתרגשות לקראת טיול הכביש (road trip) הייתה גדולה. אחרי שאני ואמבר (המארחת שלי בלילה האחרון במלבורן) אכלנו ארוחת בוקר היא הקפיצה אותי לסוכנות השכרת רכב ליד שדה התעופה.

לא ידעתי איזה רכב אקבל והרגשתי שאני מגרד חישגד של מכוניות. זכיתי בSUV של MG, אחלה בחלה של רכב ששירת אותי נאמנות לאורך הדרך. אמנם הוא לא 4X4 אבל הוא עבר אצלי הכשרה ובסוף החזרתי אותו כשהוא יודע לנסוע (או לפחות לנסות לנסוע) בכל תוואי.

אוקיי, קול קיבלתי את הרכב, מוסיקה – יש, גוגל מפס – יש, בוטנים – יש, אפשר לצאת לדרך.

האוסטרלים שיבדלו לחיים ארוכים ונכונים לוקחים ברצינות יתרה את המהירות המקסימלית והמצלמות הרבות שמרשתות אותה דואגות לכך שאף נהג לא מפר אותה אפילו בקמ”ש (המהירות המותרת בhighway היא לרוב 110 קמ”ש). עכשיו דמיינו שיש לפניכם רכב שנוסע על 109.5 קמ”ש ואתם על 110 קמ”ש, כדי לעקוף אותו תפנו איזה 5-10 דקות בלו”ז, ממש הזכיר לי תחרויות הליכה מהירה. בנוסף לכך הם אוהבים לגוון את המהירויות המקסימליות כל כמה זמן, 110 ואז 90 ואז 100 ואז 70 ואז יש קואלות בדרך אז סע 50. ראבק חפרתם. למזלי cruise control בא לעזרת חבר ונתן יד (או רגל) בנסיעה.

אוקיי חלאס עם שיעור זה”ב, בוא נלך ישר לעצם העניין. ראית קנגרו? כן, ראיתי משפוחה של 4 קנגרויים אפשהו בדרך ואפילו אחד החמודים התאחסן בתוך הכיס של המאמא שלו.

היום הראשון היה בסימן לצבור כמה שיותר מרחק. הדרך בין מלבורן לסידני לא מרגשת במיוחד והחלטתי לעשות אותה בזריזות כדי להקדיש יותר זמן לחלק שבין סידני לבריזבן. אם כי לא היה משהו מרגש מידיי, עדיין אהבתי את היום הזה כי הוא נתן הבנה כלשהי למרחבים העצומים של אוסטרליה, אחד מהדברים שטיול רכוב שכזה מעביר בצורה מעולה. בדרך אחרי כמה מאות קילומטרים זללתי המבורגר במקדונלדס שלצערי ולצער הפרות לא היה עם אופציות טבעוניות. את היום הראשון החלטתי לסיים בקנברה כדי לא לקחת את עצמי לקצה וגם לראות את עיר הבירה האוסטרלית.

קנברה היא עיר שיותר מזכירה כפר אם משווים אותה למלבורן וסידני. הגעתי למרכז העיר בלי בעיה, כמעט ואין אנשים ברחובות ושקט מאוד. לנתי באותו לילה בהוסטל חביב והלכתי לראות מופע סטנדאפ מקומי (צחקתי מ40% מהבדיחות, בכל זאת הומור אוסטרלי). אחרי זה שיחקתי קצת ארבע בשורה עם כמה גרמנים והלכתי לישון.

למחרת קפצתי לבקר את ראש הממשלה בפרלמנט. החצוף לא חיכה לי בכניסה אז הלכתי לשתות קפה ולהשתמש לו בשירותים.

יצאתי לדרך, היעד הבא – סידני!

בדרך רציתי לראות חיות כיס (לא האחד עם שאול אמסטרדמסקי) אז הכנסתי את הרכב לטבילת אש ראשונה בשטח. כמה כיף היה לנסוע על רכב שלא מפריע לי שיינזק (כמה ג’ובות שהוספתי הבטיחו 0$ השתתפות עצמית) אחרי שלושה חודשים של נסיעה מהזהירות שנצפו על כדור הארץ.

סידני. ניסיתי לנצל את היומיים שהיו לי שם עד תום. בהתחלה בונדאי ביץ’ המפורסם ואז האופרה והספרייה וגלריה ומעבורת והCBD, בגדול קיבלתי קצת תרבות והסתובבתי בעיר. התרשמתי מסידני, לטעמי היא יפה ומסודרת יותר ממלבורן והזמן שלי שם היה נעים.

אחד ההוסטלים שישנתי בו בסידני היה מגניב ברמות. הוסטל זאת לא המילה הנכונה לתאר אותו, הייתי משתמש בצירוף – בית המדיטציה. זה בית שהוא גם הוסטל אבל גם בית ועושים בו מדיטציה. הקטע המגניב הוא שאם אתה לא מצטרף למדיטציה אתה משלם יותר על כל לילה, תפסתי שתי ציפורים במכה, גם מדיטציה וגם יצאתי קמצן. נהנתי מאוד מהמדיטציות ומהשהות בבית וגם בערב ראינו “אל תתעסקו עם הזואהן” שהיה פנטסטי.

בסידני גם פגשתי את השותף שלי להמשך הroad trip, גיא. אחלה של ברנש שמהר מאוד התחברנו ועשינו כיף חיים יחד. קצת חששתי מלהכניס עוד מטייל למשוואה כי למוד מניסיונות העבר ידעתי שלפעמים אני צריך את הספונטניות שלי וזה לא תמיד עובד כשיש עוד אדם להתחשב ברצונותיו. מול עצמי גם רציתי להתמודד עם החשש הזה ולהראות לעצמי שאני עדיין יכול לטייל גם לא סולו. זה היה מוצלח מאוד, שידרנו על אותו גל, התגמשנו וקיבלנו החלטות יחד.

אספתי את גיא בבוקר ויצאנו לחלק הבא בטיול. נחמד שיש פתאום עוד מישהו לדבר אליו חוץ מאל עצמי, זה בהחלט מוסיף עניין.

ביום הראשון יחד נסענו בין דיונות ענקיות לחופים יפיפיים וסיימנו את היום באתר קמפינג מדליק על הדרך.

להוסטל באווירה משפחתית בפורט מקויירי הגענו בסופו של היום השני, היה אווירה חמימה ונעימה כשבחוץ ירד מבול החזק שחוויתי בחיי. בנוסף, זה היה המשחק פיפ”א הראשון שלי מזה כמעט ארבעה חודשים (אמנם פיפ”א 16 אבל בארסה הייתה קבוצה לא רעה בזמנו).

הלכנו לשמח קואלות שהתאשפזו בבית החולים המקומי לקואלות, מצווה. קואלה זאת חיה מתוקה מתוקה מתוקה שלא זזה הרבה אבל אנחנו הגענו כשהוגשה ארוחת הבוקר ככה שהחבר’ה היו קצת יותר פעילים. צפינו גם בניתוח של קואלה, מרשים ביותר.

דולפינים זה משהו שמתרגלים לראות באוסטרליה, גם זה אחד הדברים המגניבים אחרי שמגלים שזה לא כרישים.

עיירת הגולשים הבאה בדרכנו הייתה Woogonga. מקום מדליק! שם התחלתי את היחפנות האוסטרלית שלי, הרגשתי בנוח ובאווירה כדי לשחרר את הסנדלים לחל”ת. אני וגיא חברנו לרועי ועדי (רועי הוא חברי משכבר הימים מהתקופה בניו זילנד למי שלא עקב) ואת כולנו זיהה אדיר כששיחקנו פריזבי בחוף. ככה הגאנג הישראלי הספונטני הזה ערך ארוחת שישי בהמבורגריה ואז קידוש על הבירה בפאב של ההוסטל (שאגב באופן מפתיע היה ברובו יפנים, אפילו פגשתי מישהו שקוראים לו סושי).

שבת הייתה שבת קלאסית, לפחות לסטנדרט האוסטרלי – בירות, גלישה וחברים, בחיי שלא צריך יותר מזה. האוסטרלים עלו פה על קטע מעניין, דרייב-אין של חנות אלכוהול, כל מה שאתה צריך לעשות זה לנסוע לתוך הנתיב, לפתוח את החלון ולבקש את הרעל האהוב עלייך – Getting drunk couldn’t be easier. כל הטוב הזה עשה אותנו רעבים והיינו מוכרחים ללכת לאכול פיצה, אז הלכנו. שבעים ומאושרים יצאנו מהדומינוס ישר להוסטל הבא שהיה בעצם מוטל דרכים שנראה כאילו קפא בזמן לפני 100 שנה.

ביירון ביי המפורסמת היא היעד הבא שלנו משם. אבל איך אומרים, בדרך לביירון עוצרים בימבה, אז כך עשינו. בתכל’ס עצרנו בימבה רק בגלל שהייתי חייב, לא יכול להיות שמישהו העונה לשם ים לא יעבור בימבה.

הגענו לביירון, בוא נראה על מה כל הטררם. האמת הנמכתי ציפיות מכוון שחשבתי שמטיילים כמו מטיילים תמיד מגזימים בתיאורים שלהם על מקומות, אבל האמת שביירון מגניבה. רחובות מלאים בתיירים, אבל בקטע טוב. ים מהמם עם גלים ואנשים יפים. מלא מלא מלא חנויות ואוכל יאמי יאמי. ההוסטל שהיינו בו גם היה שיחוק לא קטן (the surf house). פגשנו את דייב בפאב של ההוסטל והפכנו בין רגע לחבורת ביירון, יחד הסתובבנו בעיירה הקסומה הזאת.

בחיי שהייתי נשאר שם עוד קצת אבל הרכב התגעגע הביתה שלו והייתי חייב להתקדם כדי להחזיר אותו בזמן להורים שלו. החלטתי לא לישון בבירון בלילה האחרון לטיול כביש הזה כי לא רציתי לשלם את מחיר הפופולריות של העיירה ולא לנצל אותה ביום שאחרי. החלטתי לעצור איפשהו על הדרך בין ביירון לבריזבן ולהעביר שם את הלילה. מצאתי תחנת רענון כזאת על הכביש המהיר, הורדתי את הכסא, פתחתי שק”ש וניקרתי לכמה שעות, גם זאת חוויה שהייתי חייב לעשות ואני שמח שסימנתי עליה וי.

החזרתי את הרכב והכל הלך חלק. הטיול כביש הזה היה מאוד מאוד כייפי עבורי גם כי היו בו אנשים טובים ,נוף יפה וארץ שחדשה לי וגם כי זה סגנון טיול שטרם התנסתי בו, נסיעה למרחק עצום עם עצירות במקומות מגניבים ונידחים על הדרך. בתשעה ימים נסעתי כמעט חצי מהמרחק שלקח לי שלושה חודשים לגמוע בניו זילנד. השוני הנוסף הוא החברתיות שהייתה בטיול הזה, בשונה מטיול בוואן שאתה הרבה לבדך פה היה הרבה מפגשים עם מטיילים אחרים וזה היה נחמד. אני שמח שבחרתי בדרך הזאת כדי להגיע ממלבורן לבריזבן אף על פי שהיא לקחה יותר זמן וכסף.

הנהג של חברת השכרת הרכבים הקפיץ אותי לשדה התעופה. מה עושים מפה?

כשטיילתי בניו זילנד תהיתי איך אני אטייל באוסטרליה. הרעיון הראשון היה לקנות רכב ולעשות טיול שמזכיר את מה שהיה בניו זילנד. אחרי כמה בירורים הבנתי שאוסטרליה קשה קצת מהבחינה הבירוקרטית ולכן קצת ירדתי מהכיוון הזה והתחלתי לבדוק כיוונים נוספים. בחור רומני שפגשתי בקווינסטאון סיפר לי על אתר אינטרנט שמאפשר לבעלי סירות לחפש צוות לסירה שלהם ולאנשי צוות לחפש סירות. התחלתי להסתכל באתר הזה ולשלוח הודעות לבעלי סירות שהיו עם תוכניות שהתאימו לי. לאחר כמה ימים קיבלתי תשובה מטרבור, אוסטרלי בן 50 שקנה יאכטה לפני 4 שנים באוסטרליה ומאז הוא מפליג עליה. אחרי שיחת וידאו ואין ספור שאלות בווצאפ סיכמנו שאקפוץ על הסיפון בערך בתחילת אפריל.

תחילת אפריל הגיע והנה אני קופץ על הסיפון! הגעתי ליאכטה בשם Ruff N Tumble, טרבור עשה לי סיור בבית החדש לתקופה הקרובה.

כרגע אנחנו מחכים לחבר צוות נוסף, פליקס, בחור הולנדי בן 19 שאמור להגיע בימים הקרובים. עד שפליקס יגיע אני אחזור לכמה ימים לביירון לנוח קצת לפני ההרפתקה הגדולה שעוד לפניי.

אני מאוד מתרגש לקראת החלק הזה במסע, דבר כזה כיכב אצלי ברשימת הפנטזיות כבר תקופה ארוכה והנה הוא מתממש. אני מצפה מאוד למקומות המיוחדים שנגיע אליהם לקשר חדש ואינטרקציה ייחודית שהחיים על היאכטה יביאו איתה וגם מאוד מצפה לרכוש את הניסיון האמיתי הראשון שלי בעולם השייט.

לסיכום, החלק שהיה במסע היה מרגש וכייפי ואני מחכה בכיליון עיניים לחלק הבא!

“לא לפחד להתאהב
שיישבר הלב
לא לפחד בדרך לאבד

לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר

לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה

מכל הרגעים בזמן
למצוא אחד לאחוז בו
להגיד שהגענו
תמיד לזכור לרגע לעצור
ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו”

עידן רייכל