פוסט 12 - דרום צפון

חזרתי לנלסון והתארחתי אצל ליז ופיל המקסימים. ראינו סרט נחמד ושתינו תה. הם סיפרו לי שהם התנדבו כשלושה חודשים בקישורית ואפילו הם השתתפו בצעדה של הכפר (כפר ורדים למבולבלים שבנינו) לפני 20 שנה!

בבוקר, נרגש מאוד הגעתי לסיור במפעל חמאת בוטנים מקומי. אני חושב שמן הראוי שאדם שגופו הוא 70% מים ו30% בוטנים יראה ממה הא עשוי.

הסיור היה נחמד מאוד, ראינו את תהליכי ההכנה השונים ואפילו טחנתי במו רגליי קצת חמאת בוטנים טרייה. יצאתי מהמפעל כשבידיי אספקה לשבועות הקרובים.

החלטתי לנצל את היומיים שנשארו לי בקאייקורה, עיירה נחמדה על החוף המזרחי שאמורה להיות מקום טוב לגלוש בו. הנסיעה הייתה ארוכה וקצת מתישה, מהנסיעות הארוכות שהיו לי עד כה בניו זילנד.

בערב פגשתי את רובין, בחור גרמני חביב שאיתו ביליתי את הימים האחרונים באי הדרומי. בבוקר הלכנו לגלוש והיה לא רע. קפצתי לספרייה לפרסם את הרכב בפייסבוק, ארוחת צהריים בקטנה, גלידה ויצאנו לדרך לחפש ספוט לגלוש ולהעביר בו את הלילה. אחרי שעברנו בכמה נקודות גלישה לאמיצים בלבד הגענו לקאמפסייט באמצע שום מקום, על הים. נכנסנו לסשן גלישה קצרצר ואז ארוחת ערב, קצת גיטרה ולישון.

התרגשתי מהעובדה שזה הלילה האחרון באי הדרומי, סיומה של תקופה.

האי הדרומי היה מדהים ביופיו. מקומות שכוחי אל לצד טבע עוצר נשימה.

עברתי פה חוויות שלא אשכח ופגשתי אנשים יקרים.

הייתי מוכן להמשיך הלאה לשלב הבא, האי הצפוני.

המעבר לאי הצפוני נותן הכנה לסיום התקופה בניו זילנד. בסוף הכל נגמר, בין אם זה טרק של שעה או מסע של שלושה חודשים – בסוף אגיע לנקודת הסיום. המחשבות על סוף השהות בניו זילנד העלו בי שמחה מהולה בעצב. מצד אחד שמח על מה שעברתי פה, מה שראיתי, מי שפגשתי ומתרגש לקראת ההמשך של המסע, מצד שני קצת עצוב לסיים חלק יפה שכזה, עם רכב שהיה לי בית במשך שלושה חודשים.

הגעתי לפיקטון, העיירה האחרונה באי הדרומי. ישבתי בדשא שמשקיף לנמל וציפיתי במעבורות שיוצאות ונכנסות.

הגיעה שעתי לעלות על המעבורת. זה הרגיש כמו סצנה מסרט, תור ארוך של מכוניות ומשאיות שנבלע בתוך גוש מתכת מפלצתי. אחרי שהחנתי עליתי למפלס הנוסעים. האמת שהייתי מופתע לטובה.

ציפיתי לכסאות פלסטיק צפופים ולשמחתי גיליתי כמה קומות של ספות וכורסאות נוחות שמזכירות יותר לובי ממלון באילת. כשהמעבורת הגיעה לוולינגטון שבאי הצפוני התעוררתי לקול הכרוז שהנחה אותנו לסור לרכבים, גם זה הרגיש כאילו זה נלקח מסרט. נכנסתי לרכב, יצאתי מגוש המתכת ונסעתי לעיר. אני נוסע ברחובות עיר הבירה כשמסביבי בניינים אמיתיים, כאלה עם יותר משתי קומות. פעם ראשונה אחרי חודשיים שאני רואה בניינים אמיתיים. 

אחרי חצי לילה של שינה קמתי לבוקר אפלולי בוולינגטון. נסעתי למרכז העיר על האופניים כשגשם נוקש על מעילי. התחנה הראשונה הייתה המוזיאון Te Papa. המוזיאון הציג מגוון תערוכות בנושאי גאולוגיה, בעלי חיים, היסטוריה ואומנות. החלק שהציג את נושא רעידות האדמה והרי הגעש היה המרתק ביותר עבורי. ניצלתי את שהותי בעיר לצרוך קפה אמיתי, לאכול המבורגר טבעוני, לצפות בתחרות סירות דרקון ולהאזין למוסיקה סקוטית בפסטיבל מקומי – אחלה של יום!

בערב התחלתי את הדרך צפונה. נסעתי כשעה לקאמפסייט שם ישנתי ופגשתי חבר צרפתי חדש, Duane. העברנו את הערב בכיף ובבוקר נפרדנו איש לדרכו.

המשכתי להצפין והגעתי למרגלות הר הגעש טרנקי. ענן גדול כיסה את ההר באותו ערב ולא היה ניתן לראות אותו. למחרת טיפסתי על אחת הפסגות שלו והנוף אליו ואל הים היה מרהיב ביותר.

היעד הבא היה קאמפ של נוצרים אוהבי ישראל ליד הר הגעש טונגרירו. נכנסתי לרכב ונסעתי במשך שלוש וחצי שעות בדרך שהזמן עצר בה מלכת. אחת הנסיעות היפות שהיו לי במדינה. חלפתי על כפרים שכוחי אל וגבעות שמזכירות את הגבעות מהטלטביז. בסופו של יום הגעתי לקאמפ שם פגשתי זוג ישראליות ואת המארחים שהיו נחמדים מאוד. האירוח בקאמפ היה באמת כיף אבל מצד שני מידי פעם הרגשתי קצת באווירה צבאית, דבר שלא כ”כ התאים לי וקצת הוריד מהחוויה שם לטעמי.

ביום הראשון שם עשינו את אחד מהמסלולים הפופולרים ביותר בעולם, הטונגרירו קרוסינג. המסלול באמת יפייפה ומצדיק את הפופולריות שלו. הר דום עמד שם במזג אוויר לא פחות ממושלם כשברקע יכולנו לראות גם את הר הגעש טרנקי עליו טיפסתי ביום שקדם לו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחוויתי מסלול פה שהיה תחת עומס מטיילים שכזה, זה לא היה נורא אך זה בהחלט הורגש. האדים שיוצאים מהאדמה, אגמים בצבע טורקיז ונוף פנורמי סיפקו את הסחורה והיה טיול מוצלח ויפה.