פוסט 11 - החוף והטרק

ימים של שלווה היו בפונקאיקי. אוכל, קפה, אנשים טובים.

הרבה ישראלים היו שם, מה שנתן את היכולת להיות יותר משוחרר, יותר כמו בארץ.

לאורך הטיול אני מבין שהמקום שלי הוא ישראל. לא שאני לא אוהב לטייל בחו”ל ולפגוש אנשים ממדינות אחרות, פשוט משהו במפגש עם הישראלים הרבה יותר טבעי.

חלק מהגעגועים שלי פה שמורים גם למדינה, האיחורים של הרכבת, החום של יולי-אוגוסט, הצפירות ברמזורים, כל אלה מבאסים כשלעצמם אבל הם חלק מהבית.

בפונקאיקי ניסיתי לגלוש כמה שיותר. רוב הפעמים היו טובות, אך בחלקן הים כיבס אותי היטב. הגלים החזקים הזכירו לי שהטבע חזק מאיתנו ושתמיד אנחנו צריכים להצתנע למולו.

בנוסף, היה נחמד שלעומת החוף המזרחי הפעם השמש שקעה בים, כמו בבית.

בכל אופן, השהות ליד הים עשתה טוב כמו שרק היא יודעת.

החלטתי להתקדם לאזור נלסון לייק כדי לעשות טרק ששמעתי עליו המלצות רבות. הגעתי בבוקר לסיינט ארנוד, ארגנתי תיק ויצאתי לדרך.

ההליכה עצמה התחילה בנוף יפה של אגם רוטיריטי על רקע ההרים. מצוייד באוכל לחמישה ימים, ציוד טיולים ומצלמה צעדתי בשביל הסובב של האגם עד שהגעתי לבקתה בה נגמר האגם ומתחיל הנהר שמזין אותו.

באותה בקתה פגשתי את סטיבן שסיפר לי שלפני 50 שנה הוא עשה את אותו המסלול. היו יפה לראות שכמו סטיבן היו המון מטיילים מבוגרים בגילאי ה60-70, בעיקר ניו זילנדים שצעדו את הטרק.

החלק הנחמד בטרק הזה הוא שכמעט לכל אורכו צועדים במקביל לנחל טהור וצונן, מה שמאפשר להסתובב בלי הרבה מים על הגב. כשהייתי צמא פשוט הלכתי לנחל ושתיתי, ממש כמו התמי 4 בבית.

בלילה הראשון ישנתי בבקתת John Tait, כשבבקתה ישנו רק עוד שני מטיילים כך שהיה רגוע ונחמד.

ביום שלמחרת הייתי נחוש להגיע לBlue Lake שבדרך אליו הייתי צריך לחצות את הפאס ולעלות עם הנחל שמוביל לאגם, יום לא קל אך מתגמל מאוד בסופו. האגם אכן צלול מאוד שכן הוא האגם הצלול בעולם! לא פחות מ-80 מטרים של ראות. הוא כ”כ צלול בגלל שהנחל שממנו הוא ניזון עוברת בין אלפי סלעים שמסננים את המים יופי יופי.

בבוקר שאחרי פינקתי את הגוף שעבד חזק ואפשרתי לו להתהפך מצד לצד באוהל בלי שעון מעורר. יצאתי לסיבוב לאגם העליון יותר שגם הוא מהמם (ממש צירוף מקרים). ישבתי שם עם חליל ונקטרינה וזה נתן ספתח לא רע ליום הליכה. בדרך למטה הנוף על האגם הצלול היה מרשים כשעכשיו השמש האירה אותו ואפשרה לראות את כל הדרך לקרקעית.

עוד פרט שאני לא בטוח שיעניין את חלק מהקוראים הוא שלא לקחתי איתי נייר טואלט במחשבה שהDOC (רשות שמורות הטבע הניו זילנדי) יפרגנו ויציידו את השירותים הפרוסים בכל פינה בזהב הלבן הזה. התבדתי, מה לעשות לפעמים טועים. להבא אקח איתי גליל לכל שביל אליו אלך. בכל אופן נס פח הטישו קרה ונדהמתי לגלות כמה חתיכת טישו יכולה להספיק (מצטער על התיאור אבל זה גם היה חלק מהחוויה).

סיימתי את המקטע בצהריים ובגלל שהמקטע הבא היה קצת גבולי בזמנים החלטתי להתפנאן על הנהר למחצית היום שנותרה.

בערב בבקתה כשאני מבשל לי את האורז והעדשים שלי הסתכלתי לראות מה שאר המטיילים אוכלים. בלי יוצא מן הכלל, כולם לא בישלו ארוחה אלא אכלו את הארוחה המיובשת בשקית. מסתבר שזה קטע חזק פה בניו זילנד ואנשים כבר לא מבשלים, כמה חבל. כבר יצא לי לראות כל כך הרבה תבשילים בשקית אבל כל פעם זה מפתיע מחדש. יש קארי עם עוף בשקית, נודלס אסייתי בשקית ואפילו מנת פלאפל או מוזלי עם גרנולה בשקית – לאן הגענו?!

היום הרביעי גם כן היה יחסית קליל והוא כלל בעיקר ירידה מתונה בדרך נוחה שאפשרה לי להגביר קצב ולשייט כל הדרך לאגם רוטרואה. כשהגעתי לבקתה ליד האגם התלבטתי אם להמשיך לבקתה הבאה או לעצור. החלטתי לעצור שם כי הזמנים שוב היו גבוליים. בהמשך היום קצת התאכזבתי מעצמי שלא המשכתי אבל בדיעבד אני חושב שזו הייתה החלטה שקולה ואחראית וגם זה אפשר לי לחזור לטבול במים הכחולים שזרמו למתחת לאחד הגשרים שחציתי בדרך.

באותו יום גם טבלתי באגם רוטרואה ש”שמחתי” לגלות בדיעבד שיחד איתי שחו שם גם צלופחים חמודים באורך מטר.

היום החמישי והאחרון התחיל באור ראשון בלי הקדמה מיותרת בעלייה בזווית כמעט אנכית. מה שהיה נחמד זה שמטיילים אחרים תיארו לי את העלייה כאיומה ביותר וכשעליתי אותה ציפיתי למשהו יותר קשה (לא שלא היה קשה חלילה). כשיצאתי מקו העצים אל החלק האלפיני של ההר ערפל עטף אותי וצמצם את הראות לכמה עשרות מטרים. יכולתי לראות את השביל אבל הנוף לא היה בר צפייה. כשהערפל התפזר (מדהים איך המזג אוויר פה משתנה במהירות) זה היה כמו לפתוח עטיפת מתנה, קיבלתי במכה את כל המחזה היפה של פסגות ההרים מפה ועד הודעה חדשה.

הגעתי לבקתת אנגלוס תשוש ומרוצה. רציתי להספיק להגיע לרכב בסוף הטרק בשעה מוקדמת ולכן לא היה לי יותר מידי זמן להסתלבט שם. הרגשתי כמו מכונית מרוץ שנכנסת למסלול התחזוקה, הורדתי נעלים, אכלתי לא פחות מארבעה סנדוויצ’ים עם חמאת בוטנים, שתיתי כמה ליטרים של מים, הלכתי לשירותים, שחיתי באגם הקפוא ולבשתי בחזרה את הבגדים המסריחים. אחרי כל אלה הגוף שלי היה מוכן לאחד משני התרחישים – או ליפול לשנ”צ או להמשיך ללכת – איכשהו בחרתי באפשרות השנייה.

משם הגוף הלך על אוטומט – לא הייתי צריך להסביר לו מה לעשות והוא הוריד אותי מההר עד לחנייה ומשם לקחתי טרמפ חזרה לאוטו. אפה, הרכב החמוד שלי חיכה לי שם כשכל הצמיגים עדיין מלאים באוויר (מה שלא מובן מאליו כשאני חוזר מטרק ,ראה סיפור הפנצ’ר בטרק הקפלר). טבילה של אחרי טרק באגם וקפה – ככה מורידים את הפאניקה.

אחר כך הלכתי לעשות קניות בתחנת דלק של העיירה שהיא החנות היחידה באזור. חנות מצחיקה שמכילה כל מה שנהגי משאיות, מטיילים ורוכבי אופניים צריכים. שנאמר “וגר שוקולד עם שמן מנוע ובננה עם מפתח אלן תרבץ”.

אכלתי ארוחת ערב שלשם שינוי לא הייתה אורז ועדשים והחלטתי לצאת כבר באותו ערב לנלסון, עיר קטנה בצפון האי הדרומי. הגעתי לחניון חינמי באמצע אזור תעשייה, מחזה קצת תלוש. החניון היה מלא, חניתי בחנייה צמודה בתקווה שאף אחד לא יפנה אותי משם. השינה לא הייתה טובה כי פחדתי שכל רגע יגיע פקח. בחמש וחצי אחרי כמה חלומות על פקחים הנעתי ונסעתי לים. בחנייה בחוף נתתי עוד נמנום של חצי שעה והתחלתי את היום.

היה אחלה של יום סה”כ. התחיל בסידור של האוטו והתיק אחרי הטרק, טבילה בים, מקלחת עם חפיפה אחרי הרבה הזנחה, קניות, פלאפל, סיבוב במרינה וסלט להחזיר קצת ויטמינים לגוף ולנשמה. עכשיו יושב פה באוטו וכותב. בחוץ גשם ללא הפסקה (בניו זילנד זה אשכרה בלי הפסקה – ראבק אני צריך להשתין ולצחצח שיניים).

בהסתכלות לאחור על הטרק, שהיה גם פרק הזמן הארוך ביותר שבו הייתי מנותק מציוויליזציה היה עבורי שיעור. שיעור בלהנות מהדרך, לא לרצות רק להגיע, לא רק בטרק אלא גם בחיים הרבה פעמים אני מחכה לסיום מבלי להיות נוכח בדרך. שיעור בלהיות עם עצמי, בקבלת החלטות, בלהטיב עם עצמי גם אם אני שוגה.

הבנתי שעם כל הרצון בלהרהר על שאלות הרות גורל, במהלך ההליכה אני בעיקר חושב מחשבות שטותיות ומזמזם לעצמי שירים – שזה אחלה!

מצד אחד אני אוהב את האימפולסיביות והספונטניות בהחלטות שלי פה לפעמים, מצד שני אני מרגיש שהרבה פעמים כשאני עושה את הדברים בנחת אני יכול להגיע לתוצאה רצוייה יותר עם פחות לחץ בתהליך.

נשארו לי תשעה ימים עד המעבורת לאי הצפוני, אנסה להנות מהזמן שנותר לי פה באי הדרומי ככל שאוכל.

“מול הים, לבד, איפה שלא מכירים אותך
והזמן כאילו לא קיים.

מקום אחר, רחוק,
מהבית והמשפחה,
שם תוכל לשכוח מי אתה.

סע רחוק, בלי דאגות,
תן לרגע להוביל אותך.
עזוב שטויות, תתחיל להיות,
תהנה מהחיים שלך.

כשאתה לבד
ושקט מהדהד בך
והמחשבות כבר לא רודפות אותך.

מתרגש, חולם,
מתרפק על הגעגועים
ומבין, האופק מחכה לך.

סע רחוק, בלי דאגות,
תן לבוקר לחבק אותך
עזוב שטויות, תתחיל להיות,
תהנה מהחיים שלך.”

מול הים, קרולינה.