פוסט 17 - ברצלונה לכרתים באופניים
וואו, אין לי מושג איך להתחיל. זה לא קל, כל כך הרבה דברים קרו, מנעד כה רחב של תחושות ורגשות עבר עלי. אני מסתכל על החודשיים וחצי האחרונים והם מרגישים לי כמו שנה, אולי הסוד להאטת הזמן טמון בחיים מלאי התרחשויות.
מוסר את המפתחות ויוצא לדרך
הימים התחילו באוהל, אצל מארח או בהוסטל. מתארגן ויוצא לדרך, מדווש, עוצר לקפה וארוחת בוקר, מדווש, אוכל צהריים ונח, מדווש, מתחיל לחפש איפה לישון ומתמקם ללילה. כמו שאמר דודו טסה “בסוף מתרגלים להכל”, לקום באוהל, לשים את בגדי הרכיבה ולצאת לכמה שעות בדרכים ניהיו דבר שבשגרה. בדרך כלל הרכיבה היומית הייתה סביב ה90-100 ק”מ כשהיום הארוך ביותר היה ברומניה עם 140 ק”מ. לאורך המסע כולו רכבתי 5058 ק”מ עם עלייה מצטברת של 41,230 מטרים לאורך ספרד, צרפת, שוויץ, איטליה, סלובניה, קרואטיה, הונגריה, רומניה, בולגריה ויוון. התחלתי בבית הקודם שלי בברצלונה וסיימתי בבית המשפחה בפלקיאס שבכרתים, יוון.
המסלול
הרבה חברים שאלו אותי “אתה נהנה? כיף לך?”, התשובה שלי היא “לפעמים”. תשובה קצת מבאסת ביחס לזה שזאת חופשה לא? אז האמת היא שלדעתי זאת התשובה הכי הגיונית. גם בטיולים הקודמים שלי הרגשתי שלא 100% מהזמן נהנתי ולא תמיד הכל היה כ”כ קסום כמו שהיינו מצפים. אני חושב שמסע כזה מאוד דומה לחיים עצמם במובן הזה, לפעמים אנחנו על גג העולם ולפעמים מבואסים מהתחת. ככה זה. אם אני מנסה להצביע על מה הופך יום לטוב זה יהיה בדרך כלל מפגשים חברתיים, תחושת הצלחה ומסוגלות מאתגרים קשים שצלחתי ולפעמים תחושת אושר ופשטות בלתי מוסברת. אורך החיים הזה גורם לפישוט בעיות היום יום, דאגות כמו “איך אחזיר את המשכנתא” הופכות ל”איפה יש סופרמרקט”, שלכל הדעות הן בעיות יותר פשוטות שנפתרות מהר ובכך גורמות למעין שלווה נפשית, שכן מצאת סופרמרקט ונפתרו לך רוב בעיות החיים. יום קשה יהיה מאופיין בדרך כלל בדרכים קשות ועמוסות תנועה, מזג אוויר רע או תחושת באסה לא מוסברת.
אבל כן, אני גם נהנה, ממש נהנה. אני נהנה מאוד מהדברים הפשוטים, מלהגיע לסופרמרקט אחרי רכיבה ארוכה ולשדוד את כל הקלוריות הזמינות. אני נהנה מהנופים המהממים שהשתנו כל כך לאורך המסע בין הרים מושלגים, נהרות, שדות חיטה ותירס אין סופיים, חופים וגבעות ירוקות. המפגשים החברתיים הם אולי הדבר המשמעותי ביותר במסע הזה, נכון שזה מסע אופניים אבל עבורי המפגש עם אנשים היה הדבר המעניין ביותר ולרוב גם דבר ששיפר את מצב רוחי במידה ניכרת. העובדה שרוב דרכי האופניים הן צדדיות ועוברות באזורים נידחים הפגישה אותי עם אנשים שונים ומשונים. האופניים עמוסות הציוד הקלו עלי מאוד ביצירת אינטרקציות חברתיות עם המקומיים שתמיד היו מאוד סקרנים (בעיקר ככל שהתקדמתי מזרחה), בנוסף מסיבה כלשהי הביטחון העצמי שלי והחברתיות שלי התעצמו בימי המסע וזה נתן לי כוח לגשת לזרים ולשוחח איתם. היה לי ממש כיף לראות שטבע האדם ברובו הוא טוב, הרבה אנשים הציעו עזרה בין אם זה מיטה חמה או גלידה. עבורי במסע כזה שברובו הייתי עם עצמי, גם שיחה קצרה או חיוך היו בהחלט משמעותיים. לפעמים זה כל מה שהיה צריך בשביל שיום יהפוך ליום טוב.
והנה לקט האנשים הטובים שהפכו את הטיול הזה לנהדר:
אצל סבאסטיאן, רישיצה, רומניה
עם רומנים אקראיים שקנו לי פאנטה. ברומניה להרבה מהמינימרקטים לא היה מסוף אשראי ולי לא היה מזומן רומני. לאורך שבוע כמעט כל יום מישהו קנה לי גלידה (בלי שביקשתי, אבל כן נראתי קצת מסכן כנראה)
עם נינו וטאו היוונים בלילה הראשון ביוון. החיבור עם היוונים היה טבעי לחלוטין, מנטליות שמאוד מזכירה לי את הישראלים. ערב של אוכל טוב, שש בש ואנשים חמודים
אני ואבא רוכבים באי אוויה היווני. הכי כיף עם אבא! מי שלימד אותי לרכב ומגיל צעיר העיר אותי ב6 בבוקר כדי לרכב את הכזיב
אבא ואני עם הנוף לאקרופוליס באתונה
אנטוני הצרפתי ואני משיטים קאטמרן בפורט קמרג בצרפת
אני ויונתן אחרי עוד פס מפורסם בצרפת
אני ויונתן קיבלנו טרמפ ונקנקיות מזוג שווצרים חמודים
יונתן ואני עם שווצרי חביב אוהב ישראל על אחד הפסים
אצל מירקו בחצר עם החברים, אחרי טיול לילי. ארוחת בוקר מדהימה עם אנשים מקסימים. אצל מירקו נשארתי יומיים והיה פנאן
זנדר ואני מבלדרים בארקו, איטליה
חבורת הטיפוס של ארקו, איטליה
עם דמיאנו המארח שלי ליד ורונה, איטליה
מניח תפילין עם חבר’ה טובים בונציה, איטליה
עם מילאן, שחקן כדורגל בליגה חובבנית בהונגריה. ביקשתי לשים את האוהל ליד המגרש, הם הזמינו אותי לחגיגות סיום העונה שלהם. זה כלל הרבה מאוד אלכוהול (פלינקה) ואוכל נהדר
אצל פרציטו וניקי בבנסקו, בולגריה, ימים מלאים בחברים טובים ומנוחה נהדרת
ים הגדול וים הקטן באתונה, יוון
אחרי ימים רבים שלא פגשתי רוכבים, פוגש רוכבים על הכבישים הסואנים של רומניה
עם נטליה, המארחת הראשונה שלי! ביקשתי למלא מים ושאלתי אם היא מכירה מקום לישון, היא הזמינה אותי להקים את האוהל בחצר. סיפתח טוב לטיול והבנה שיש אחלה אנשים בדרך
עם אליו האיטלקי שרכב מליסבון לאזור מילאנו, כיף לפגוש רוכבים אחרים באקראי
עם ג’וליאן וקרוליין החמודים שהיו הרוכבים הראשונים שאירחתי בברצלונה, עכשיו הגלגל התהפך ואני מתארח אצלם בגרנובל, צרפת
_בסיון, שוויץ. פגשתי בחור חביב כשאני מחכה לאוכל שלי. הוא הביא לי מקדונלדס (: _
לילה מגניב בשוויץ, ישנתי על איזה אגם, שמעתי ספרדית והתחלתי לדבר עם החבר’ה שכמובן שהזמינו אותי לעל האש
עם שווצרי חביב שפגשתי אצל מירקו ואז שוב לפני הפס
אבנר ואני מתפנקים על גלידה וקפה בפאתי טריאסטה, איטליה
אני ולאורה השווצרית שפגשתי בפדובה, נפגשים שוב בטריאסטה, איטליה_
חבר’ה סלובנים חמודים. ראיתי קיר טיפוס בחוץ באמצע הרכיבה, דיברתי איתם קצת והם הציעו לי לטפס. אחד הימים המעייפים
סוף יום בסלובניה עם מיטג’ה ואבא שלו שהזמינו אותי לשים אוהל אצלם בחצר
הונגרי חמוד שהרים לי את המצב רוח בפאתי סגד, הונגריה
ילדים רומנים חמודים שראו אותי עובר עם האופניים בכפר שלהם וישר הציעו לעזור והביעו הרבה התעניינות על המסע
אני ופלורין ברומניה, הגעתי לאחד הכפרים ברומניה שכולם בו ידעו ספרדית. פלורין והמשפחה שלו פתחו בפני את הבית ואת הלב וזה היה מקסים
תחושת המסוגלות שהרגשתי הסבה לי אושר, ימים שטיפסתי הרים תלולים או שגמעתי מרחקים הראו לי שאני מסוגל להרבה וזה לאט לאט בנה לי את האמונה בי ובגוף שלי.
במסע הזה אני מרגיש באופן חזק יותר את הבדידות. אני מסביר את זה בכך שזה טיול שאין בו הרבה שותפים, כלומר גם אם יש רוכבי אופניים אחרים בדרכים, הם כמעט אף פעם לא מסונכרנים עם המסלול שלי. זה יוצר מצב שבו רוב האנשים שאני פוגש נשארים בחיים שלי לפרק זמן שנע בין שתי דקות לשלושה ימים. זה קשה. התחושות האלה עזרו לי להבין מול עצמי כמה קשרים חברתיים הם משהו שחשוב לי ועושה לי טוב. אני מבין טוב יותר את האיזון שבין הלבד לביחד שמתאים לי. הרבה פעמים ייחלתי שאפגוש רוכבי אופניים שהולכים בדרך שלי ונרכב יחדיו לתקופה ארוכה. זה קרה שלוש פעמים. הפעם הראשונה כשיונתן הצטרף אלי מאנסי למרטיני, השנייה בונציה, כשפגשתי את אבנר שרכב מאמסטרדם לבאלקן. והפעם השלישית כשאבא הצטרף אלי לשלושה ימים בדרך לאתונה. זה היה עבורי כיף גדול להעביר את הרכיבה בדיאלוג ולא מונולוג. לחלוק ארוחה טובה ועלייה מתישה.
הרכיבה עצמה גם מאתגרת לא פעם, הגוף עייף וכואב בימים קשים, המוח מחפש עניין וריגושים בימים מונוטונים. בסוף הכל נגמר, גם העליות הכי ארוכות, המישורים הכי משעממים. הקפוצ’ינו, הגלידה והירידה גם הם נגמרים. תכלס זה נכון להכל בחיים. יום שהדגיש לי את המחשבה הזאת במיוחד היה יום רכיבה ארוך ברומניה בכבישים עמוסי משאיות וחום קיצוני. הרכיבה נגמרה כשהגעתי למלון דרכים נחמד שם התפנקתי בפיצה מושחטת, קפה ומסאז’. כל מהאמורים לעיל הגיעו לסופם ברגע כלשהו. רגע אחד אני מזיע, כואב לי ואני עייף על האופניים, רגע אחר כך אני מקולח, אוכל משהו טעים במזגן, וכך חוזר חלילה. בסוף מתרגלים לזה שבסוף הכל נגמר.
אהבתי לפגוש רוכבי אופניים שגם במסעות כאלה ולראות כמה צורות שונות יש לעשות מסע כזה. חלק רוכבים מרחק רב ביום וחלק לא, חלק לוקחים כמויות גדולות של ציוד וחלק ממש מעט. ראיתי אופניים משוכללות עם תיקים חדישים וראיתי אופניים של 100 יורו ותיקים מאולטרים. יש הכל מהכל. הרשים אותי מאוד לפגוש לא מעט רוכבים מבוגרים. אני מאוד ממליץ לכל אחד על מסע שכזה, הגמישות שהוא מציע באמת מאפשרת כמעט לכל אחד למצוא את הדרך שלו.
אני שמח על הדרך שבה שיתפתי את מה שעובר עליי עם החברים והמשפחה, ניסיתי להשאר אמיתי ולא לייפות את המצב כשהוא היה פחות כיפיי. כיף לי עכשיו שיש לי את המזכרת הזו ואני יכול לראות את התהליך שעברתי ולהזכר ברגעים מהמסע. צורת השיתוף הזאת גם נתנה לי דרך לפרוק קצת ולהרגיש קצת פחות לבד. התגובות וההודעות של החברים והמשפחה נתנו לי רוח גבית וחיזוק חיובי שהיו לא פעם חיוניים מאוד. אז בנימה זאת תודה לכל מי שעקב ותמך, כפרה עליכם!
לסיכום, זה מסע מדהים, עם עליות וירידות (תרתי משמע), מלמד מאוד, מהנה, קשה ובמילה אחת שלם.
תודה שקראתם על לפה ונתראה במסע הבא (:
ים.
